<h1>פירוש הריב"ן לרבינו יהודה ב"ר נתן על יבמות</h1>
<h2>דף מו.</h2>
באבותינו שמלו. בימי משה כשיצאו ממצרים ויצאו מכלל בני נח לקבל את התורה וליכנס תחת כנפי השכינה. אמהות. אי אפשר לימול. אלא מן החולין. ולא מדמי מעשר שני, דאכתי מעשר שני לא היה. בא אלא מן החולין. למעוטי מדמי מעשר שני. ה"ג במנחות בהתודה [פ"ב ע"א] א"ר עקיבא וכי דנין אפשר משאי אפשר. מאן דגריס רבי יהושע קשיא האמר רבי יהושע דנין באמהות. משאי אפשר. מפסח מצרים, דהא דלא בא בין מן המעשר משום דלא אפשר הוא, דאכתי מעשר לא הוה.
<h2>דף מו:</h2>
מקום שאין טעון כבוס. כגון בעל קרי בעלמא דכתיב ורחץ במים וטהר, ולא כתיב יכבס בגדיו. מקום שטעון כיבוס בגדים. כגון בקבלת התורה דכתיב וכבסו שמלותם. דילמא. האי כיבוס. נקיות בעלמא. לאו משום טומאה הוא דלטעון טבילה מק"ו, [אלא] שיהיו בגדים לבנים והגונים לקבל פני שכינה. ויזרוק על העם. הזאה הואי.
מטבילין אותו. והוי כישראל מעליא וא"צ לבדוק בעדים אם מילתו לשם מצות מילה. ומה בכך. אם אין מילתו [לשם] מילה, הואיל וטבל בטבילה סגי. אין מטבילין. שמא ערבי מהול או גבעוני מהול הוא דצריך להטיף ממנו דם ברית. דרבי יוסי תרתי בעי. לפיכך. הואיל ולרבי יהודה בחדא סגי. מטבילין בשבת. גר שנתגייר מאתמול בפנינו. דבמילה סגיא, וכי מטבילינן ליה [בשבתא לא] מתקן גברא. ה"ג אמר מר לפיכך מטבילין גר בשבת דברי רבי יהודה פשיטא כיון דלרבי יהודה בחדא סגיא כי מל בפנינו מטבילין, (דתרתי) [דטבילה] בעינן ואע"ג דמל מעיקרא, דהא אמילה הוו שמעי ליה דקאמר ומה בכך. רבי יוסי אומר אין מטבילין. דתרתי בעי. ואע"ג דמל בפנינו טבילה מתקנתו. עובדא הוה בי ר' חייא ברבי, ורב יוסף מתני ברבי אושעיא ברבי. כלומר רבי אושעיא נמי הוה בהדיה דרבי חייא. ורב ספרא מתני. דאף ר' אושעיא בר' חייא הוה בהדייהו. שהי האידנא. לילה היה. שמע מינה. מדרב ספרא דאמר תלתא הוו. גר שלשה בעי. דבעי תלתא מומחין, כי הנך תלתא גברי דרבנן רברבי. דילמא דאקלעו. הכי הוה מעשה דאתרמו רבנן כי הני, אבל שלשה ודאי שמעינן מהכא [מדקפליג רב ספרא] ומוסיף עד דהוו תלתא. משפט כתיב ביה. משפט אחד יהיה לכם ולגר הגר. והיינו טעמא דאין הטבילה בלילה דמשפט ביום. יכול מקבלין אותו. ולא מצרכינן הטפת דם ברית וטבילה בפנינו. בא ועדיו עמו. שנתגייר. (ברך) מניין שנאמן ת"ל וכי יגור מכל מקום, לאיתויי הוא ועדיו עמו. ולקמן פריך (ובעי) [מי בעי] קרא, כיון דעדיו עמו פשיטא.
<h2>דף מז.</h2>
אין לי אלא בארץ. דכתיב בארצכם. כל מקום שאתך. ולקמן פריך הא אפיקתיה. צריך להביא ראיה. שבבית דין נתגייר, שמא גבעוני מהול הוא, ומשום שבחא דארץ ישראל קאמר הכי ומשקר. מהו דתימא לא להמניה. מפרש הכי שבא ואמר גר אני שנתגיירתי ביני ובין עצמי מנין שלא מהמנינן, ת"ל וכי יגור אתך גר, כלומר באיזה ענין שיבא גר. לפיכך, בין בעדים בין שלא בעדים בעינן אתך במוחזק לך שיאמרו עדים דכבר נתגייר. מהו דתימא להמניה. ע"י עדים. קמ"ל. דלא הוחזק, דלא אמרי ראינו אלא שמענו. לשון מורי וראשי פירוש קמא. מעמך. גר ותושב וחי עמך [ויקרא כ"ה]. השתא נמי. בזמן הזה. דליכא טובה. דפסק ארץ זבת חלב ודבש מינה. איכא לקט שכחה ופאה. דשקלי גרים, דכתיב לגר ליתום ולאלמנה יהיה. דקא מסייעי ליה קראי. דהא עמך כל מקום שאתך משמע. ובארצכם למה לי, אי לאו אראיה קאי דבארץ ישראל צריך להביא ראיה ולא בחוצה לארץ. מדכתיב גר אצל ושפטתם. מכאן א"ר יהודה גר בעי ב"ד.
ואי אתה נאמן לפסול את בניך. הואיל והחזקנום בכשרות לא נפסול אותם על [פי] דבריך. ואע"פ שבדבריך נפסלת לא פסלת את בניך. יכיר. כי את הבכור בן השנואה יכיר. יכירנו לאחרים. אף אם אין בית דין מכירין אותו נאמן אביו לומר זה בני בכורי ליטול פי שנים. בן גרושה. וכהן חלל הוא. וחכמים אומרים אינו נאמן. אבן גרושה קאי ולא אבכור. ואין עדות לגוי. הואיל ובניך הוחזקו בכשרות אי אתה נאמן לפוסלן. לפסול את בניך. דנפקא לן מיכיר. ואף אתה נאמן לפסול את בני בניך ממש. תניא נמי הכי [וכו'] א"ר חייא וכו'. קטן שננניא ויש לו בנים והוא גדול אינו נאמן עליו לפסול (בניך) [בניו]. זהו קטן. ונאמן לפוסלו. הלכתא כרב נחמן. דאמר לדבריך גוי אתה ואין עדות לגוי. דחופים וסחופים. שפלים וכפופים. כמו [שבת ס"ו ע"ב] סחופי כסא כפיית כלי. מטורפים. (בטורח) [במכות] כמו [חולין ס"ד ע"א] ביצה טרופה בקערה. ואיני כדאי. להשתתף בצרתם ומי יתן ואזכה לכך. מודיעין אותו כו'. ולקמן מפרש טעמא דכולה מתניתין.
<h2>דף מז:</h2>
לא רוב הטובה. לפי שהיצר מחזר אחריהם כדאמר בסוכה [נ"ב ע"ב] שמא תזוח דעתם עליהם ויחטאו. ולא רוב פורענות. לפי שאינם יכולים לסבול. ואין מרבין. על דבריו לדקדק אחריו לאיימו שיפרוש. ציצין. חתיכות, שלא נפרעה מילתו כהלכה. חוזרין ומלין אותו. לאלתר. ומודיעין אותו קצת מצות. דהשתא על ידי טבילה נכנס לכלל גירות. הלכך בשעת הטבילה צריך שיקבל עליו עול המצות. ואחד עבד משוחרר. ולקמן מפרש למאי הלכתא אקושינהו. ובמקום שהנדה טובלת. כשם שהנדה חייבת לטבול בארבעים סאה. אף על גב שאין טבילתה משום טומאה, שהרי אף מצורעת משמשת עם בעלה דכתיב וישב מחוץ לאהלו שבעת ימים ולא מחוץ אהלה. אלא כשהיא נדה אסרה הכתוב עד שתטבול ונמצאת טבילתה שלא לצאת מטומאה. כך גר אע"פ שאין טבילתו משום טומאה צריך ארבעים סאה. וכל דבר שחוצץ. בגוף בטבילתו. כל דבר שיש לו על גופו שהוא חשוב חציצה לענין טבילתו משום מגע טהרות חוצץ בגר ובעבד משוחרר ובנדה לבעלה אע"פ שאין טבילתן משום מגע טהרות כשאר טבילות. ואי פריש. שלא יתגייר. לפרוש. כלומר לא איכפת לן. כספחת. דכתיב [ישעיה י"ד] ונילוה עליו הגר ונספחו על בית יעקב. לשון ספחת. שאוחזין מעשיהם הראשונים, ולמידים ישראל מהם או סומכים עליהם באיסור והיתר.
ומודיעין אותם עון לקט. שלא יאמרו עניים הללו הלוקטין פיאות שדות גזלנים הם, ועומדים עליהם והורגן, שבני נח הוזהרו על הגזל. ואזהרתם זוהי מיתתם, דלא בעו התראה. לפיכך בן נח נהרג על פחות משוה פרוטה, דגוי קפיד על דבר מועט, ולגבי ישראל הויא מחילה. ולא ניתן להשבון. גוי אינו בחזרה, אלא נהרג. דגבי ישראל כתיב והשיב את הגזלה אשר גזל, אבל גזל גוי מאחר שעבר את אזהרתו אין לו תקנה, אלא נהרג. ואפילו גוי מגוי. אסור לן יחוד. להתייחד עם אשת איש. בימי דוד גזרו על יחוד של פנויה בסנהדרין [כ"א ע"ב]. שני קברים. מתוקנים לבית דין, אחד לנסקלין, ואחד לנשרפין. שהרשיעו בעבירות חמורות. ואחד לנהרגים לנחנקין. שאינם רשעים כל כך ואין מיתתן חמורה. עטרה. שסביב הגיד גבוה וממנו הולך ומשפע. רוב גובהה. של אותה שורה מעכב את המילה. ולא תימא רוב הקיפו. מרזו מכה. חולי המכה. לשון מיטרא רזיא לאילני בריש תענית [ג' ע"ב]. דאי הדר ביה. לגויותו. והדר קדיש לבת ישראל מקודשת. וצריכה גט ממנו, דישראל משומד קידושיו קדושין. דישראל רשע הוא.
וקס"ד האי דאקיש שחרור של עבד לגרות הגוי לקבל קאמר, שבשעת טבילת שחרור העבד צריך להודיעו מקצת מצות כגוי גמור, אע"ג דשייך בקצת [מצות] ויודע טיבן. במה דברים אמורים. דצריך לקבל. אבל עבד אינו צריך לקבל. בשעת שחרור, דמשעה שטבל לשם עבדות שייך במצות, דכתיב למען ינוח עבדך ואמתך. ועוד דגמיר לה לה מאשה. ובכתה את אביה. יפת תואר. ובכתה את אביה ואת אמה. לקמן מפרש לה בברייתא שלא קבלה עליה להתגייר, צריכה להמתין חדש, אם תקבל מוטב, ואם לאו אבל קבלה עליה מטבילה. ובועלה, דכתיב ובכתה את אביה ואת אמה ואחר כן תבא אליה ובעלתה. כופה אותה ומטבילה לשם שפחות. דכל טבילת עבדים על כרחן היא. ומשחררה. ומטבילה לשם שחרור בע"כ. דכל כמה דלא הויא שלו לא מצי לכפותה להטביל לשם יהדות כל זמן שלא קבלה. אלמא לרבי שמעון בן אלעזר עבד אין צריך בשעת טבילת שחרור לקבל. ולרבנן דלא הויא תקנתא בהכי סברי צריך לקבל.
<h2>דף מח.</h2>
ולא עבד אשה. בתמיה. אשה שקנתה עבדים ולא מלו מי לא הוו כשאר עבדים. עבד איש אתה מל. כלומר עבד, אפילו גדול ולכלל איש בא, אתה מל בעל כרחו, דכתיב ומלת אותו משמע בעל כרחו דעבד, מדלא כתיב וכל עבד איש ימול, מלמד דמילת עבדיו מעכבתו מלאכול בפסח. ואי אתה מל בן איש בעל כרחו. בן גדול של גר הגר אתך אי אתה מצווה לקבל בעל כרחו, דבדידיה תלוי כמפרש ואזיל. דכתיב וכי יגור אתך גר ועשה פסח המול לו, וכתיב כל עבד איש. השתא גבי בנים של גר הוא אומר כל זכר ולא כתיב בהו כל איש. וגבי עבד כתיב איש למעוטי בן. ורבנן כשם ש[אין] אתה מל בן איש. דהא לא כתיב בהו איש. כך אי אתה מל כו'. ומילתא בעלמא היא ולא הקישא, אלא הכי קאמרי ליה כי היכי דמודית לן בבנו ה"נ בעבד דאין מגיירין בן דעת אלא לרצונו. מפי מורי ועיקר.
עבד איש ולא עבד אשה. בתמיה. אלא האי איש אגוי שמוכרו קאי, ולמעוטי בן איש אתא. והכי קאמר עבד שלקחת מן הגוי אתה מל בעל כרחו של עבד ואי אתה מל בן גוי דעלמא דלאו עבד בעל כרחו. ומדכתב רחמנא "איש" קרא יתירא למעוטי בן איש שמעינן דמלת אותו בעל כרחו, דאי מדעתו הא קא ממעט לבן איש. ואי לא כתיב איש ה"א עבד לאו למעוטי בן אתא, אלא היא גופא איצטריך לאשמועינן דמילת עבדיו מעכבת בפסח. בנימוקי רבי. המפקיר עבדו. דאמר הרי אתה מופקר למי שירצה זכה הוא בעצמו ויצא לחירות. וכל שכן אם אמר לו הרי אתה משוחרר. אינו צריך גט שיחרור. אלא טובל והרי הוא כישראל.
אימור דשמעת להו לרבנן. דפליגי אר' שמעון דלא הוי תקנתא ביפת תואר. דלרבי שמעון אינה צריכה לקבל. הני מילי ביפת תואר. דווקא. דלא שייכא במצות אבל עבד, ששהה אצלו כמה ימים ונוהג עליו מצות הנוהגות בעבד מי שמעת ליה דצריך לקבל בשעת שיחרור. אחד הלוקח מן הגוי. עבד להטבילו לשם שחרור ליעשות כישראל. צריך לקבל. עול המצות עליו, דלא שייך במצות. הא עבד שלקח מישראל. דשייך במצות א"צ לקבל. מני אי רבי שמעון הא אמר לוקח כו'. דיפת תואר לקוחה מן הגוי היא ולא שייכא במצות, וקאמר לעיל אינה צריכה לקבל. ואלא קשיא. הא דקתני אחד גר ואחד עבד משוחרר כו'. אאידך מתניתין בד"א וכדאמרינן להו לעיל. דהשתא ליכא לתרוצי הא רבי אליעזר הא רבנן, כיון דמיירי בעבד משוחרר. ומשני דהא אחד גוי ואחד עבד משוחרר לענין טבילה תניא, ששניהם שווים בטבילה, שצריכין לטבול כשבאין לכלל ישראל גמור. אבל לענין קבלה לא היו שווים, דעבד א"צ לקבל בשעת טבילת השחרור, שכבר קבל עליו בשעה שטבל לשם עבדות. דעבד חייב במצות כאשה דגמרינן לה לה מאשה.
תקוץ. אצפרנים קאי. ואע"ג דלאו ניוול, גזירת הכתוב [הוא]. עשייה בראש. כלומר תיקון מצוה בראש, דכתיב וגלחה את ראשה. לא עשה את רגליו. לא גלח שער התחתון. ולא עשה שפמו. לא גלח שער העליון. אלמא עשייה קרי להעברה. לא עשה את רגליו. צפרני רגליו. בנימוקי רבי. אביה ממש. פי' שתצטער הרבה על פרישתה מאביה כדי שתתנוול, אפשר שתתגנה על זה ולא יכניסנה, כדאמ' במס' קידושין [כ"א ע"ב] דלא הותרה יפת תואר אלא כנגד יצר הרע, דמוטב שיאכלו בשר תמותות שחוטות וכו'. וקסבר ר' אליעזר דאינה צריכה לקבל אלא מתנוולת והולכת עד חדש ואחר כך נבעלת לו. זו ע"ז. צריכה שתכפור בע"ז קודם שתבעל לו. ימים שלשים. דגבי ימים אשכחן חדש דכתיב עד חדש ימים. כי הני, ששים יום דכתיב ואחר כן תבא אליה ובעלתה.
<h2>דף מח:</h2>
אין מקיימין. מפני שהוא מנסך לו יינו, דהרי הוא כגוי. הרי הוא אומר וינפש בן אמתך והגר. והאי בעבד ערל כתיב כדמפרש לקמן. אלמא דמותר לקיימו. בין השמשות. של ערב שבת. ולא הספיק למולו, והזהירו הכתוב על עבדו לנוח ביום המחרת. ולא לשבת הבאה, שהרי צריך למולו בשבת זו, וכיון דמל מקרא אחרינא נפקא, דכתיב למען ינוח עבדך ואמתך כמוך. ולקמן מוקי לה בעבד מהול אמור מדכתיב כמוך כישראל מהול. גר תושב. קבל עליו שלא לעבוד ע"ז ואוכל נבלות. והזהירו הכתוב על השבת, דמחלל שבת כאילו עובד ע"ז. חוזר ומוכרו לגוים. אע"ג דעבד מהול אסור למוכרו לגוים מפני שמפקיעו מן המצות. האמרת אין מקיימין. אפילו יום יותר. והני מילי, דאין מקיימין, היכא דלא פסקה למילתיה. שלא קיבל מעולם להתגייר ולא פסק מגיותו. אבל היכא דפסקיה למילתיה. דבשעת לקיחה נתפייס להתגייר, ואחר כך חזר בו, מגלגלין שמא יחזור ויתרצה. ל"א הני מילי דלא מקיימין היכא דלא פסק למילתיה שמקיימין סתם, אבל היכא דפסק [דא"ל הריני] מגלגל עמך י"ב חדש אם לא תמול אמכור אותך מותר, [ד]הוי גביה כשכיר בעלמא. לשמעתא. להאי תירוצא דרב פפא דהיכא דפסק למילתיה בשעת לקיחה ונתפייס להתגייר ואחר כך חזר בו מגלגלין משהינן. לישני ליה הא. כגון דפסק למילתיה ויכול לקיימו כל שנים עשר חדש, והרי כתיב וינפש בן אמתך והגר. ומשני חד מתרי טעמי. שנו ליה רבותיו, כל הימים אמרו לו משמיה דר' אלעאי כל היכא דמתני בהדיא שלא למולו מקיימו, דהא אם אתנייה בהדיא חד מתרי טעמי או מתלתא טעמי קאמר בעבד ערל שמותר לקיימו, כגון לקוח בין השמשות, ופסקיה למילתיה, ואתנייה בהדיא. אקילעא. כניסת הבית, כמו איקלע. מפני הפסד טהרות. שמטמא את התרומות, דגוי גזרו עליו שיהא כזב לכל דבריו. אבל כשהוא מהול אינו מטמא את הטהרות, אע"ג דעם הארץ [הוא], לפי שאפילו עבד חבר הרי הוא כחבר. לספר. מחוז של גוים, מארקא בלעז, כרך המבדיל בין א"י לארץ העמים. אין משהין אותו בארץ ישראל מפני הפסד טהרות. אבל פחות מכאן משהין. ובעיר הסמוכה כל עיקר אין משהין. שלא קיימו שבע מצות. שנצטוו. ומתחלה כשהם גוים, מתוך שהקב"ה רוצה לטורדן לעתיד לא היה חושש להפרע מהם עונש המצות שאין מקיימין, אבל לאחר שנתגיירו רוצה הקב"ה לזכותן ולהפרע מהם. כקטן שנולד. דעל עבירות שעבר אינו נענש. [מיראה]. מיראת גהנם ופורענות האמורה עליהם. אשר באת. דעדיין ילדה היתה, ולהכי קאמר אשר באת, כלומר אשר מיהרת ולא איחרת.
<h2>דף מט.</h2>
כל שאר בשר שהוא בלא יבא. כל קורבה שהיא בלאו ואפילו אין בה כרת כגון אנוסת אביו וכר' יהודה דהויא בלאו דלא יגלה כנף אביו ומחמת קורבא, וכגון נושא חלוצתו דהוי בלא יבנה והוי לאו דקורבא, וכגון מחזיר גרושתו משניסת דהויא בלאו דלא יוכל. אבל חייבי לאוין דלאו שאר כגון אלמנה לכ"ג ונתינה לישראל דקיימא לה בלא תתחתן, ומשבע אומות היא, וכגון עמוני שנשא בת ישראל אין הבנים ממזרין. כל שחייבין עליו כרת. אבל נושא חלוצתו ומחזיר גרושתו לא הוי ממזר. ואנוסת אביו לר' שמעון לא מחייבי לאוין היא, דלא ס"ל כר' יהושע, כדמפרש בגמרא. לקיים דברי רבי יהושע. לא היה כתוב במגילה, אלא ארישא קאי, א"ר שמעון בן עזאי לקיים דברי רבי יהושע וכו' מאשת איש. ומדכתיב בה מאשת איש, שמע מינה דווקא כתיב, לאשמועינן דאין ממזר מחייבי כריתות.
וכתיב לא יבא ממזר סמוך ללא יגלה, ואשת אביו להכי הדר וכתביה במשנה תורה דלא תימא האי כנף אביו היינו אשת אביו ממש ולא אנוסת אביו. וכתביה רחמנא הכא לגלויי אכנף אביו, למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה. דר' יהודה ורבנן בפרק נושאין על האנוסה [צ"ז ע"א]. ולר' סימאי. במסכת כתובות [כ"ט ע"ב] ובקידושין [ס"ח ע"א] בפרק האומר לחבירו, מן הכל היה עושה רבי עקיבא ממזרים חוץ מאלמנה לכ"ג שהיה עושה חללים ולא ממזרים. מדקאמר חוץ מאלמנה אלמא אפילו חייבי לאוין שלא מחמת קורבא קאמר ר"ע ויש ממזר מהן. חייבי עשה. מצרי ואדומי קודם שלשה דורות, דכתיב דור שלישי יבא להם ולא דור שני, ולאו הבא מכלל עשה עשה הוא. והא דר' ישבב נמי איתא התם בואו ונצווח על ר' עקיבא בן יוסף שהיה אומר כל שאין לו ביאה בישראל הולד ממזר. מנא ליה. לרבי עקיבא דאפילו מהני הוי ממזר. מולא יגלה. מיתורא ו"ו דייק. סבר לה כרבנן. דפליגי ארבי יהודה בנושאין על האנוסה [צ"ז ע"א], ואמרי האי לא יגלה כנף אביו בשומרת יבם של אביו הכתוב מדבר, דהויא ליה אשת אחי אביו [שהיא] בכרת. והאי דהדר כתביה במשנה תורה משום דבעי למסמך ליה לא יבא ממזר ולאשמעינן דיש ממזר מחייבי כריתות.
ה"ג, ור' יהושע לכתוב רחמנא לא יגלה כלומר מכדי בשומרת יבם של אביו כתיב אך באנוסת אביו משתעי, ליכתוב לא יגלה כנף אביו לחודה, ולישמעינן דיש ממזר מחייבי כריתות לרבנן או מחייבי לאוין לר' יהודה וכל שכן מאשת אב דהויא כרת ומיתה. לא יקח איש את אשת אביו למה לי למכתב אלא שמע מינה מדכתביה הא קא משמע לן דלא יבא ממזר עלה קאי, דמינה הוא דהוי ממזר משום דחייבי מיתות היא. אבל לא יגלה כנף אביו לא קאי. והיינו דקאמר מלא יקח עד לא יגלה דהיינו אשת אביו הכתובה בין לא יקח ללא יגלה, ולא יגלה כנף אביו דכתב רחמנא אי כר' עקיבא באנוסת אביו לאשמועינן דאסירא אי כרבנן לשומרת יבם [של אביו] לעבור עליה בשני לאוין, ערות אחי אביך לא תגלה וגו', ולאו דלא יגלה כנף אביו. לישנא כתיבא בהלכות גדולות [הל' עריות], ואי תאמר לרבי יהושע היכי מצי סמיך לא יגלה ללא יבא ממזר הא איפסק לה. אמר לך רבי יהושע לרבי עקיבא ולרבנן נמי היכי מצי סמיך ליה לא יבא ממזר ללא יגלה, הא איפסק לא יבא פצוע דכא וכרות שפכה. אלא מאי אית לך למימר, כתב מאי דבעי והדר כתב לא יבא ממזר למסמיך ללא יקח. ל"א ליכתוב רחמנא או לא יקח או לא יגלה, דלא ליכתוב דבר אחר, דמשמע כדאמריתו, ולא יגלה למה לי, אלא לאו שמע מינה מלא יקח עד לא יגלה הוי ממזר.
הכל מודים בבא על הנדה. בין אשתו נדה בין נדה פנויה. אע"פ שהיא חייבי כריתות מודה בה רבי שמעון התימני דאין הולד ממזר, כדמפרש טעמא לקמן משום דתפסי בה קידושין בנדה, דכתיב ותהי נדתה עליו, אע"פ שהיא בשעת נדתה יהא בה הויה, ואשתו נדה נמי מקודשת היא לו כבר. ואין הולד ממזר, דלא דמי לאשת אב ואנוסת אב.
<h2>דף מט:</h2>
וכן הבא על אשתו סוטה שקינא לה ונסתרה, דקיימא עליה דבעל בלאו, דכתיב לא יוכל בעלה הראשון לשוב לקחתה, ואמרינן פ"ק [י"א ע"ב] מה אני מקיים אחרי אשר הוטמאה לרבות סוטה שנסתרה. ואע"ג דחייבי לאוין דשאר היא, מודה רבי עקיבא דאין הולד ממזר, כדמפרש טעמא דהא תפסי בה קדושין, דאפילו לאחר שזינתה לא פקעי מינה קדושין הראשונים וצריכה גט הימנו. וכל הני דמרבינן להו לממזרות (לאו) משום דלא תפסי בה קדושין דומיא דאשת אב דלעיל, דהא מילתא דומיא (מאו ממשך) כאשת אב, מה אשת אב דלא תפסי בה קידושין והולד ממזר אף כל דלא תפסי קידושין הולד ממזר. ומאן [דס"ל] חייבי כריתות רבינן ותו לא, סבר דחייבי כריתות לא תפסי בהו קדושין, ומייתי לה בק"ו מיבמה שהיא חייבי עשה יבמה יבא עליה, ולא אחר, ולאו הבא מכלל עשה עשה. לא תפסי בה קדושין, דכתיב לא תהיה לאיש זר, לא תהיה בה הויה לאיש זר, חייבי כריתות לא כל שכן. אבל חייבי לאוין תפסי בהו קדושין, דכתיב כי תהיינה לאיש שתי נשים, וכי יש אהובה לפני המקום ושנואה, אלא אהובה בנשואיה שנואה בנשואיה, ומאי ניהו חייבי לאוין. דבפרק האומר בקידושין [ס"ח ע"א] פריך ואימא חייבי עשה, ומסיק התם דר"ע דמרבינן אף חייבי לאוין לא תפסי בה קדושין, מייתי לה מקל וחומר מיבמה שהיא חייבי עשה, ומוקי כי תהיינה בבעולה לכ"ג. ומאן דמרבי חייבי מיתות לממזרות ותו לא, סבירא ליה דלא גמרינן מאשת אב כל הנך דלא תפסי בה קדושין אלא הנך דדמו לה בכל הני, דהוו חייבי מיתות, ולא תפסי בה קדושין.
תניא נמי הכי הכל מודים בבא על הנדה וכן הבא על שומרת יבם. אחד מן השוק שבא עליה בלא חליצה אין הולד ממזר, ואפילו אליבא דרבי עקיבא דמתניתין. מאי טעמא, דלאו חייבי לאוין דשאר הן. ואפי' תימא דמיירי משאר חייבי לאוין, מדמפיק רחמנא ללאו דידיה בלשון הויה, דכתיב לא תהיה, אלמא (לאו) בת הויה היא. והא דקאמר לקמן בפרק האשה שהלך בעלה [צ"ב ע"ב] לרבי עקיבא יש ממזר מיבמה, אתיא אליבא דר' סימאי דעושה ממזרות אליבא דר"ע בחייבי לאוין דלאו דשאר, דתרתי תנאי ואליבא דר"ע.
ואביי. לא בעי למתני בשומרת יבם אין הולד ממזר, משום דספק [הוא], דלא פסיקא ליה דשומרת יבם אי תפסי בה קדושין, ולא תהיה אשת המת ללאו הוא דאתא שלא תינשא לזר, דהא רב ושמואל נחלקו בכך בפרק האשה [צ"ב ע"ב], דלרב לא תפסי בה קדושין והולד ממזר, דקאמר התם מנין דאין קדושין תופסין ביבמה שנאמר לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר לא תהיה בה הויה לאיש זר. ולשמואל מספקא ליה אי תפסי בה קדושין אי לא תפסי, דקאמר בעניותנו צריכה גט, כלומר בעניות דעתינו מספקא לן אי להכי הוא דאתא כדאמר רב, או דילמא לאוקומי בלאו אתא וקדושין תפסי בה מדאפקיה ללאו דידיה בלשון הויה, והולד ספק ממזר אליביה. הילכך אביי לא קם עליה, ומילתה ודאי קאמר. והאי דקאמר אי כרב אי כשמואל לאו דוקא. דלשמואל אין הולד ממזר, דספק ממזר הוי ותו לא.
קב. מדה קטנה, כלומר במקומות מועטים הוא נזכר במשנה. ונקי. בכל מקום שהוזכר, הלכה כמותו. בהמצאו. משמע פעמים שאינו מצוי. אמלא. אשלים ולא יותר. ידענא ביה. במנשה דלא מקבל תירוצא דטעמא דקראי אלא קטיל לי. ואי אמרי ליה ולא מקבל אשוייה מזיד בהריגתו. ועכשיו הוא סבור להורגני בדין. מוטב שאברח מפניו. כי מטא. נרגא. להדי פומיה, דישעיה. נסרוה לפומיה ונח נפשיה. דמשום הכי איעניש לנסורי לפומיה דקרינהו לישראל עם טמא שפתים מדעתו, ולא צוה אותו המקום, ולא מחמת תוכחה דכתיב ואומר וכו'. ואראה את י"י וגומר. כדתניא, נסתכלו באספקלריא שאינה מאירה. אורה שאינה מאירה, ולכך לא היה הקב"ה מתכסה מהם שאין ראייתם ראייה. אבל משה. שהיה רואה ראיי(ת)ה גמורה. לא נתן לו רשות להסתכל בהקב"ה, לכך נאמר כי לא יראני האדם וחי, ראיה גמורה כמו שאתה רואה וחי.
<h2>דף נ.</h2>
שני דורות. שנים שפסקו לאדם בשעת לידתו. זכה מוסיפין לו. והאי אמלא לשון תוספת היא. משלו הוסיפו לו. אלא שמתחלה היו רוצין לפחות לו משניו. תדע. שמתחלה כשנולד נפסקה לו כל אותה תוספת. שהרי נביא נתנבא. בימי ירבעם הרבה שנים קודם, הנה בן נולד לבית דוד יאשיה שמו, ובשעת חוליו של חזקיה עדיין לא נולד מנשה שממנו יצא יאשיהו. ואילו לא נגזר על חזקיהו מתחלה לחיות אחר חוליו, איך נתנבא הנביא שיוליד בן אחר חוליו כמו שעשה לבסוף, מהיכן היה הנבואה זאת, אלא מתחלה נגזר עליו לחיות אחר חוליו ולהוליד, ובשעת חוליו היה רוצה הקב"ה לפחות משניו ולא יוליד לעולם בן, ובתשובה השלים לו. משנה שאינה צריכה. לו. דזיל קרי בי רב הוא, עליה בחייה נאסרה אחותה, [לא נאסרה] אלא בחייה כל זמן שהיא בחיים.
אין גט אחר גט. דגט מהני ביבמה כחליצה לפוסלה עליו ועל האחין ולכהונה וליאסר הוא נמי בקרובותיה, בקרובות חלוצה ומדרבנן הוא דמהני. וטעמא בגמרא בריש פירקין. וכן מאמר מהני ככנוסה לפסול באחין (ולפסול) [וליאסר] בקרובותיה ובצרתה כבקרובות כנוסה. וכשרוצה להוציאה קודם כניסתה צריכה גט למאמרו וחליצה לזיקתו. והשתא קאמר אין גט אחר גט, אם [יש כאן] שני יבמין ויבמה אחת, ועשה זה גט וזה גט, לא אהני גט בתרא ליאסר בקרובותיה. דכל מאי דמצי דחי גט בזיקה זו (ו)הא דחי ליה גט דקמא, וגט דבתרא לא דחי מידי. וכן שתי יבמות מאח אחד ליבם אחד, עשה גט לזו וגט לזו, גט דבתרייתא לא מהני בה מידי, דזיקה אחת יש לו בין שתיהן. ומאי דמצי דחי ליה גט בזיקה זו דחה גט קמא. הלכך גט בתרא לא עבד מידי לפוסלה לכהונה וליאסר בקרובותיה.
וכן אין מאמר אחר מאמר. משום האי טעמא, דאם שני יבמין ויבמה אחת, ועשו שניהם מאמר, הראשון תופס לפוסלה על האחר וליאסר בקרובותיה ובצרתה, והאחרון לא תפס כלום והותר בצרתה ובקרובותיה, ולא צריכה גט למאמרו, דכל מאי דמצי מאמר קני בזיקה קני ליה קמא. ובתרא לא קני מידי. וכן שתי יבמות ליבם אחד, עשה מאמר לזו ומאמר לזו, לא אהני מאמר דבתריאתא מידי ליאסר בקרובותיה ולאצרוכה גט למאמרו. דכל מה דמצי מאמר [למיקני] קני ליה קמא. ולא אהני בתרא מידי. וסבירא ליה לרבן גמליאל כרבי עקיבא דאמר [אין] קידושין תופסין בחייבי לאוין, דשתי יבמות ליבם אחד, ועשה לשתיהן מאמר, אין מאמר אחרונה אסורה אלא משום לאו, לא יבנה את בית אחיו בית אחד הוא בונה ואינו בונה ב' [בתים]. וקאמר רבן גמליאל אין מאמר תופס בה. דר"ע נמי שמעינן [ליה] דאמר בכה"ג, כדאמרינן לקמן אין אחר (גט) [חליצה] כלום. ולא מהני מאמר בתרא. ואמרינן בגמרא [נ"ב ע"ב] זו דברי ר"ע דאמר אין קידושין תופסין בו. אי נמי סבירא ליה כרבנן דאמרי קדושין תופסין ואפילו הכי לא מהני מאמר אחר מאמר וכרבי דאמר [שם] קדשה לשם יבמות אינה צריכה הימנו גט.
ולא בעילה אחר בעילה. אחר בעילה כשרה קאמר שאם בא על זו תחלה דהויא לה ככנוסתו ליאסר בקרובותיה וחזר ובעל את צרתה לא מהניא ליאסר בקרובות שניה, דכל מאי דבעילה מצי למיעבד עבד ליה הבעילה קמייתא ליאסר בקרובות ובצרות ולהצריכה גט, הלכך בעילה שני' לא מהניא מידי בתרה. וכן בשני יבמין ויבמה אחת. אם בעל (אחת) [אחד] מהם בתחלה אין בעילת האחר פוסל, אבל אחר בעילה פסולה כגון נתן גט ובעל, דהויא לה בעילה פסולה דהא מתסרא עלה משום גט, ודאי יש אחריה אפילו ביאה כמותה בין לרבן גמליאל בין לרבנן. והא דלא חשיב בברייתא דגמרא מודה רבן גמליאל שיש ביאה אחר ביאה וגט, משום דלא איירי אלא בגט ומאמר, [שכל] אחד מהם תופס(ין), ולא איירי בביאה (אחת ביאה ב) אחר ביאה פסולה [דאינה] תופסת [אלא] משום גזירה ביאה אחר הגט [או] משום אחר מאמר כדאמר בגמרא.
ולא חליצה אחר חליצה. וכל שכן היכא דחלץ תחלה דהויא חליצה כשירה, ואפי' אחר חליצה פסולה, כדאמ' בגמרא נתן גט וחלץ דהויא לה חליצה פסולה, [דלא מצי כניס לה משום גט], דכיון דאי בעי לא מצי כניס לה חליצה פסולה היא, כדאמ' [כ' ע"א] לא יחפוץ ועלתה מי שבידו וחפצו לעלות ליבם ועלתה לחלוץ, (דלא מצי לה משום גט) אם חזר וחלץ לצרתה לא מהניא ההיא חליצה ליאסר בקרובות ו[ל]פוסלה לכהונה, דהא דחיא לה קמייתא וחליצה דשניה לא מהניא בתרה. וכן בשני יבמין ויבמה אחת. נתן זה גט וחלץ לה הויא חליצה וכטעמא דפרישנא, אבל בהא מודה רבן גמליאל דיש גט דוחה ומשייר ומה דמשייר קני מאמר, וכן גט אחר בעילה פסולה משום האי טעמ'. (וכן) [אבל] גט אחר חליצה פסולה לא מהניא כדאמ' בסיפא דמתניתין אין אחר חליצה כלום בין בתחלה בין באמצע בין בסוף, ובהא ודאי לא פליג רבן גמליאל כדמוכח בגמרא בברייתא [נ"א ע"א] ומודה ר"ג וכו' דלא תני בגט או מאמר אחר חליצה פסולה, ומודה נמי דיש מאמר אחר כולן ובעילה אחר כולן, בב' יבמין ויבמה אחת או בשני יבמות ויבם אחד כדפרי'.
יש גט אחר גט. פרי' טעמא בגמרא דלכל יבם ויבם תקינו רבנן (דלית') דליתהני לה גט [ו]מאמר. אבל לא לאחר הבעילה כו'. לאו אבעילה פסולה קיימא, דהא ודאי אחר בעילה פסולה תופסין גט ומאמר וחליצה, כדאמר בסיפא הבעילה בזמן שהיא בתחלה אין אחריה כלום הא באמצע ובסוף יש אחריה כלום. אלא אבעילה כשירה קאמרי דאין אחריה כלום, שאין תופס אחר בעילה כשרה [גט] ומאמר וחליצה, שהרי נעשית מצות יבום כהלכתה, ומאי (והוציאו) אהני הנך כולן מידי אבתרא, דבהא כולי עלמא מודו. ורבנן בגט אחר גט ומאמר אחר מאמר לחוד הוא דפליגי הנך כולן. אבל בבעילה אחר בעילה וחליצה אחר חליצה לא פליגי.
כיצד. לאו אפלוגתא קאי אלא מלתא באפי נפשה, [ו]איבם אחד ואיבמה אחת קאי, והכי קאמר כיצד התרתן של יבם ויבמה שאם נאסרה עליו לייבם היאך היא מותרת לשוק, דמשום גט לא מפקעה זיקה כדאמ' התם [קידושין י"ד ע"א] ותהא יבמה יוצאה בגט מקל וחומר ומסקי' אמ' קרא נעל נעל אין מידי אחרינא לא. אבל לא יכנוס, דגט (בעלמא) [ביבמה] מהניא מדרבנן, כדאמר בגמרא [נ' ע"ב] דגזרו רבנן משום חליצה שמא יאמרו גט להוציא חליצה להוציא וכו'.
עשה בה מאמר וחלץ. דהשתא נמי אסרה עליו ליבם. צריכה גט הימנו. להפקיע מאמרו, דחליצה לא מפקעא אלא זיקה, [ו]גט בעי להפקיע קדושין, דחליצה לא מפקעא קידושין כדאמר [קידושין י"ד ע"א] ספר כריתות ספר כורתה ואין דבר אחר כורתה. והאי אריכות לשון הוא עשה מאמר וחלץ [וכו'], מאמר ונתן גט [וכו'], דניתני עשה מאמר ביבמתו (דחליצה) צריכה הימנו גט וחליצה. אלא סדריה נקיט ואזיל ומפרש דין גט וחליצה וביאה שאחר המאמר, וחוזר ומפרש דין מאמר וביאה וחליצה שאחר הגט, והדר גט לשתיהן, והדר דין ביאה וחליצה שאחר הגט, ואחר כן חליצה לשתיהן, והדר דין מאמר וגט וביאה שאחר חליצה, וחוזר [ו]מפרש בעילה לשתיהן, ואחר כך דין מאמר וגט וחליצה שאחר הבעילה. הרי זו כמצותה, מפר' בגמרא אף זו כמצותה.
נתן גט ליבמתו ואחר כך עשה מאמר. אפי' ר"ג מודה דיש מאמר אחר הגט, דגט דוחה קצת ומשייר קצת, אהני מאמר למקני שיורא דגט, וצריכה גט למאמרו וחליצה לזיקתו. ויבומי (עליה) [לא], דמגט קמא קיימא עליה מדרבנן [בלא] יבנה דהא גט ביבמה מהני כדפרישית. נתן גט ובעל. אסור לקיימה דקיימא עליה בלא יבנה כיון שהתחיל בגירושין, וצריכה גט לביאתו וחליצה לזיקתו, ואפי' לר' עקיבא דאמ' אין קדושין תופסין בחייבי לאווין והך כולה מתניתין ר' עקיבא היא כדמפרשינן בגמרא, הכא (נמי) [מודה] [ד]תפסי קדושי ביאה ובעי גט לביאתו, דהאי לאו דאתי משום גט מדרבנן הוא, דגט לאו כחליצה דמי' למיקם עליה בלא יבנה אלא מדרבנן. והאי דבעיא חליצה לזיקתו, משום דבגט לחודיה לא מיפטרא כשאר כונס יבמתו שיכול לפטרה בגט, משום דהך ביאה פסולה היא (ד)משום גט קמא, ולא קניא לגמרי למפקע זיקה, דביאה פסולה יש אחריה כלום.
אין אחר חליצה כלום. אע"ג דחליצה פסולה היא דאי בעי ליבומי לא מצי, אפי' הכי דחיא לגמרי, דאין תופסין אחריה כלום, דאי הדר מקדש לה במאמר או בביאה לא בעיא גט. וכר' עקיבא דאמ' אין קדושין תופסין בחייבי לאוין והכי מפרש בגמרא דמתניתין ר' עקיבא היא.
חלץ ועשה בה מאמר. באותה יבמה עצמה, אין אחר חליצה כלום. דלא תפיס ההוא מאמר לאוסרה לעלמא ולהצריכה גט הימנו, וכן חלץ ונתן גט לא אהני לו ההוא גט. ובגמרא בעי חלץ ונתן גט למה לי ליתני גט אחר חליצה, לאיסורי ביה בקרובות, הא מתסר וקאי משום חליצה, אלא איידי דבעי למתני גט אחר בעילה כדתניא או בעל ועשה מאמר ונתן גט לאשמעינן שאין אחר ביאה כלום זיקת יבמין ובהאי גט סגי לה בלא חליצה, תני נמי גט דאחר חליצה, והכי מפרש בגמרא. חלץ ובעל. לא מהני בעילה לאוסרה לעלמא ולא צריכה גט הימנו וכר' עקיבא דאמר אין קידושין תופסין בחייבי לאוין.
או בעל ועשה מאמר. אחר ביאה או נתן גט אחר ביאה או חלץ אחר ביאה, אין אחר ביאה זיקת יבמין, וגט שנתן אחר ביאה יגרש לה כאשתו גמורה ולא בעי' חליצה ואם רצה להחזיר מחזירה. וחליצה שעשה [אחר] ביאה אינה כלום דאין עליה זיקת יבמין. ומאמר דאחר ביאה לא הוה צריך למיתני, דפשיטא דלא מהני, דלמאי תו מהני, הא אפי' מאמר אחר מאמר ויבמה אחת בתרא כמאן דליתיה דמי דמאי קא עביד הא מתסר ודאי בקרובות, ואינו אלא מקדש וחוזר ומקדש ולא שייך למימר לעביד לה שני גיטין. אלא [איידי] דתנא רישא חלץ ועשה מאמר דאיצטריך כר' עקיבא דאמר אין קדושין תופסין בחלוצתו, תנא נמי בעל ועשה מאמר, והכי מפרש בגמרא. אין אחר חליצה כלום. ארישא קאי וכדפרישנא, ואלישנא דסיפא דקתני או בעל ועשה מאמר ונתן גט וחלץ הוה שייך למתני אין אחר ביאה כלום ובגמרא בעי לה. והא ליכא למיתביה מאחר דאשמעי' חליצה פסולה אחר הגט דאין אחריה כלום, למה לי למיתניה בחליצה כשירה חלץ ונתן גט דאין אחריה כלום לאו כל דכן הוא, הא לא קשיא דמלתיה נקט ואזיל כדפרי'.
<h2>דף נ:</h2>
[אחד] יבמה אחת ליבם אחד ואחד שתי יבמות ליבם אחד. שוין במה שאמרנו שיש גט אחר גט ראשון (אין) [או] אחר מאמר ראשון כלום, ואין אחר ביאה כשרה בתחלה או אחר חליצה אפי' פסולה כלום. כיצד. (משתי) [בשתי] יבמות מבית אחד ליבם אחד. עשה מאמר בזו ומאמר בזו. הא לא מצי תני לעיל גבי יבם אחד ויבמה אחת, [ד]אמאי תו ליהני בו מאמר אחר מאמר, הלכך הכא הוא דתני מאמר אחר מאמר וגט אחר גט דמהני, כרבנן דפליגי עליה דר"ג. צריכות ב' גיטין. לב' מאמרות דיש מאמר אחר מאמר, ויבומי לא דהיכי לעביד אי [ליבומי] לתרויהו הוו להו שני בתים, ואי לחדא הואיל וחברתה אגידא ביה הוה ליה שני בתים. וחליצה לאחת מהם [ו]פוטרת צרתה. וכן בשני יבמין ויבמה אחת, כדאמר בסיפא בין יבם אחד לשתי יבמות בין שני יבמין ליבמה אחת. שאם [עשה] זה מאמר וזה מאמר צריכות שני גיטין משניהם וחליצה (מאחת) [מאחד] מהם, אבל יבומי לא דהיכי לעביד ליכנוס חד מינייהו [וכו'].
מאמר לזו וגט לזו. פסל גט (הראשנה את האחרנה) של [האחרונה את הראשונה] וקם ליה בלא יבנה, וצריכה גט למאמרו וחליצה לזיקתו, דחליצה לא מפקעא קדושין, וגט לא מפקעא זיקה, וכן בשני יבמין ויבמה אחת, עשה זה מאמר וזה נתן גט צריכה גט מבעל מאמר וחליצה מאחד מהן. מאמר לזו ובעל לזו. אסור (לקמייתא הואיל) [לקיימא דהואיל] וקמייתא אגידא ביה הוו להו שני בתים, וצריכות שני גיטין זו גט למאמרו וזו גט לביאתו, וחליצה לאחת מהן ופוטרת צרתה. אבל בגט לחודיה לא נפקא בעלת ביאה הואיל וביאה פסולה היא. [וכן] בשני יבמין ויבמה אחת, עשה זה מאמר וזה בעל צריכה שני גיטין, אחד למאמר של זה ואחד לביאתו של זה, ושניהם אסורים ליבם, דכל אחד מהם פסל את חבירו, וחליצה לאחד לאפקועי זיקה.
נתן גט לזו וגט לזו צריכות הימנו חליצה. כל אחת מהן חליצה אחת, דחליצה פסולה היא וצריכה לחזר על כל האחין. ומהכא בעי לסיועי בגמרא [נ"ג ע"א] לרבה בר רב הונא דאמר צריכה לחזר. [ו]לא תסייעא דמאי צריכות צריכות (בעלמא) [דעלמא]. ותמיהא לי אדמסייעא ליה לותביה מהא דאמר צריכות שני גיטין וחליצה וכן בשני יבמין צריכות שני גיטין וחליצה אלמא אין צריכה לחזר על כל האחין. ורבי אמר לי אי הוה מותיב הוה משני ליה מאי חליצה חליצה [לכל] אחד ואחד, ולא נהירא דאם כן ליתני צריכות גט וחליצה.
גט לזו ובעל לזו צריכות גט [וחליצה. גט לזו וחליצה] לזו [ולזו] למאן דאמר צריכה לחזר [צריכה] חליצה משתיהן. ואסור לו לקיימה דקיימא עלה בלא יבנה משום גט דראשונה, ובגט לחודה לא נפקא משום דביאה פסולה הואי, וכן גט לזו ומאמר לזו, ובשני יבמין נמי [זה] נתן גט (לזה) וזה בעל (וזה) [או עשה] מאמר צריכה גט וחליצה. אין אחר חליצה כלום. דאי הדר קדיש לה(אי) לצרתה לא תפסי בה קידושין כר' עקיבא.
חלץ וחלץ או חלץ ועשה מאמר ונתן גט ובעל. (דקתני) [וקתני] סיפא אין אחר חליצה כלום, והכי פי' חלץ לזו וחלץ לזו מותר בקרובות שניה, [שאין אחר חליצה ראשונה שום זיקת יבמין] דחליצה בתרייתא לאו כלום היא. וכן חלץ לזו ומאמר לזו או חלץ ונתן גט לזו או חלץ לזו ובעל לזו אין מעשה האחרון כלום ליאסר בקרובות משום מאמר וגט שבאחרונה או [בעל]. בעל. לראשונה וחזר ובעל לאחרונה, או בעל לזו וחזר (ובעל) ועשה בה מאמר בשניה, או בעל ונתן גט לשניה או בעל לזו וחלץ לשניה אין לאחר ביאה כלום. ובגמרא קא בעי (לה) [ליתני] אין לאחר חליצה או בעילה של ראשון כלום, או בעל לזו ועשה מאמר לזו אין לאחר ביאה כלום, שאין המאמר תופס אחר הבעילה. [ו]סתמא כר' ישבב אליבא דר' עקיבא דאמ' אפילו חייבי עשה לא תפסי בהו קדושין דשניה נמי קיימא עליה בעשה דבית אחד הוא בונה ואינו בונה שני בתים. בין יבם אחד לשתי יבמות בין (יבם אחד ו)שני יבמין ליבמה אחת. שוין בכל [ה]דין שאמרנו כדפרישית.
חלץ ועשה מאמר. לעיל קמהדר אי איבם אחד ויבמה אחת או לשתי יבמות ויבם אחד לאשמועינן האי פלוגתא דלקמן. וקאמר הא דאמר אין אחר חליצה כלום, לא שנא בחליצה כשירה ולא שנא בחליצה פסולה כדאמרינן. וכדאמרו נמי אם נתן גט וחלץ אין לאחר חליצה כלום, וגבי בעילה לא אמר דאין לאחר בעילה כלום, אלא [היכא] דהויא בעילה בתחלה שהיא כשרה, אבל בעילה פסולה יש אחריה כלום. וכדאמרן נתן גט ובעל צריכה גט וחליצה ולא אמר תסגי ליה בגט, ואם עשה מאמר או גט או חליצה אחר בעילה פסולה של ראשונה, תופסת ליאסר בקרובות ולשאר דינים הנוהגים במאמר וגט.
וחליצה בין בתחלה בין באמצע בין בסוף. בין שחלצה בתחלה שלא קדמה גט ובעילה דהויא לה חליצה כשרה, בין שחלצה באמצע בין גט לגט או בין גט למאמר. או בין גט לבעילה כגון שני יבמין ויבמה אחת. נתן זה גט וחלץ דהויא לה חליצה פסולה וחזר שני ועשה בה מאמר, לא אהני ההוא מאמר ליאסר בקרובות או (שנתן זה) להצריכה גט למאמר. וכן נתן גט וחלץ ובעל שחליצה אחר גט. ומאמר (או) אחר גט (ובעילה) כגון שנתן גט ועשה מאמר וחלץ או עשה מאמר ונתן גט וחלץ [ובא] שני ועשה בה מאמר או גט או חליצה או בעילה אין מעשה שלו כלום ומותר בקרובות אעפ"י שהחליצה פסולה (היתר) [היתה]. וכן אתה אומר בשתי יבמות ליבם אחד. (הבעילה) אבל הבעילה בזמן שהיא בתחלה. כגון בעל ונתן גט אין אחריה כלום כדאמרן. אבל בעילה באמצע, שהוא פסול, כגון נתן גט ובעל דביאה פסולה היא, וחזר שני ונתן גט או מאמר יש אחריה כלום, ונאסר בקרובות. ובגמרא מפרש טעמא. ור' נחמיה אומ' כו'. טעמא נמי בגמרא הוא.
[גמרא] עד כאן לא פליגי. רבן גמליאל ורבנן במתניתין. אבל גט ביבמה או (מחמת) [מאמר] אחד ביבמה מהני. גט למיקם עליה בלא יבנה, ומאמר נמי אהני להצריכה גט ולפסלה על כל האחין ולפסול צרתה עליו. מאי טעמא אמור רבנן גט ביבמה מהני. הא מדאורייתא חליצה הוא דכתיבא. משום דמהני בעלמא. בכל הנשים להתגרש. ואי אמרת לא מהני. ואם רצה לכנוס יכנוס. אמרי אינשי גט להוציא. בעלמא. וחליצה להוציא ביבמה. ומדגט דהכא לא מהני חליצה נמי לא מהניא ואתי למיבעל חלוצתו. דקאי עלה בלא יבנה. מאי טעמא אמרי רבנן מאמר ביבמה מהני. הא מן התורה לא הוו קנין יבמה אלא בביאה. דמהני בעלמא, קדושי אשה קונין אותה. ואתי למיבעיל צרתה אחר ביאה דאיסורא דאורייתא עילוה דהוה ליה בונה שתי בתים.
ומאי טעמא אמור רבנן ביאה פסולה יש אחריה זיקת יבמין. כדקאמר במתניתין נתן גט ובעל צריכה גט וחליצה [ו]לא תסגי בגט. ואמר נמי מאמר לזו ובעל לזו צריכות שני גיטין ולא אמרי' תיסגי לבעלת ביאה בגט, ותפטר צרתה מן החליצה בביאה של זו, הא בקרא כתיב יבמה יבא עליה ומיד קנאה. אי ביאה אחר הגט היא. כגון נתן גט לזו ובעל את זו דאמר צריכה גט וחליצה, ולא סגי בגט לחודיה כשאר יבמה שנכנסה. גזירה ביאה אחר הגט. [משום ביאת אחר חליצה אי אמרת תיסגי לה בגט אתו למימר מדקניא ביאה אחר הגט] בביאה בתחילה, אלמא ביאה מעלייתא [היא], ואתי למבעל אחר [חליצה] דקאי עלה בלא יבנה משום דאמרי גט להוציא [וכו']. (דהיא) [ואי] ביאה אחר מאמר היא. כגון מאמר לזו ובעל את זו, להכי תנן צריכה גט וחליצה. (דאתי) [דאי] סגי לה בגט אתי למבעל צרתה אחר ביאת ראשונה שהיתה בתחלה בכשרות, דאמרי מאמר לקנות וביאה לקנות, מדביאה אחר מאמר מעלייתא היא דלא תפיס מידי אבתרא ובגט גרידא סגי, ביאה אחר ביאה נמי מעלייתא היא ושריא למיעבד, ואתו למיפגע באשת אח.
ומאי טעמא אמור רבנן חליצה פסולה. שאחר הגט או מאמר. אין אחריה כלום. דאי הדר עביד גט או מאמר לשלישית לא מהני מידי. והא דאמר עשה מאמר וחלץ צריכה גט, ולא אמר תסגי לה בחליצה, הא לאו משום אחריה הוא, אלא משום לפניה שעשה בה מאמר מתחלתו. אמרי מאי ליגזור (אחר) [לגזור] חליצה אחר הגט משום חליצה אחר חליצה. דלא ליתי למיחלץ ב' יבמות זו אחר זו [או] שני יבמין ליבמה אחת זה אחר זה. כל הני תחלוץ ותיזיל. כלומר מה איכפת לן כל ימיה לחלוץ וליזיל. ומה לנו אם הוא עצמו אוסר בקרובותיה, דאע"ג דמן הדין לא יהא אוסר בה (מי) לא יבא לידי תקלה, שאין כאן אלא שזה אוסר עצמו בקרובות שלה שהוא חולץ בלא שום צורך. משום חליצה אחר ביאה. שלא יאמרו יבמה כנוסה יוצאה בחליצה בלא גט וקא פגעי באשת איש, דדוקא ספר כורתה ולא דבר אחר. הא ליכא למגזר דאטו מי לא אמר היכא דעשה בה מאמר וחלץ שצריכה גט למאמרו לבד החליצה, הכא נמי היכא דקנאה בביאה לא אתי להתירה בחליצה גרידתא, דמידע ידעי דצריכה גט לביאתה. והא דאמר אין אחריה כלום, בדבר העשוי אחריה קאמר, דאי הדר עביד גט או מאמר או חליצה לא מתסר בקרובותיה, דאידחי ליה מזיקה בחליצה.
<h2>דף נא.</h2>
בתרא מאי קעביד. הא דחיא לה קמא. בתרא נמי לא דחי. דלא אהני מידי, הלכך אין גט אחר גט ולא מאמר אחר מאמר. [שיש גט אחר מאמר]. שאם עשה מאמר בזו וגט לזו פסל את הראשונה עליו ואסור בקרובות שתיהן. ומאמר אחר (מאמר) [גט]. שאם עשה גט לזו ומאמר לזו בעלת מאמר צריכה גט. דגט ומאמר אין קונין קנין גמור ולא אלימי כולי האי למדחי ולמקני לגמרי דלא תפיס אבתרייהו מידי. וגט אחר ביאה ומאמר. אחר ביאה שאחר המאמר כגון מאמר לזו (וגט לזו) ובעל [לזו וגט] לשלישית דמהני גט ואסור בקרובותיה. ומאמר אחר ביאה וגט. גט לזו ובעל לזו ומאמר לשלישית, קונה מאמר וצריכה גט ואסור בקרובותיה. ודווקא גט אחר ביאה ומאמר וגט דקני, משום דהויא לה ביאה פסולה. אבל גט אחר מאמר וביאה ומאמר אחר גט וביאה, פשיטא לן דלא קני, דהא ביאה כשירה היא ואין אחריה כלום.
ואי אמרת מספקא ליה. בדחיית גט וקניית מאמר. תהוי הך ביאה. אמצעית כביאה בתחלה ותהני ולא ליהני מעשה [שלישית], בין בגט אחר ביאה ומאמר בין מאמר אחר ביאה וגט ממה נפשך, גט אחר ביאה ומאמר לא להני, דאי מאמר קמא קני לגמרי תו לא מהני ביאה וגט אבתריה, ואי מאמר לא קני מידי נמצאת ביאה שלאחריו ביאה בתחלה וכשרה ותו לא מהניא גט בשלישית. דהא תנן הביאה כל זמן שהיא בתחלה אין אחריה כלום, וכן מאמר אחר ביאה וגט, (או) [אי] גט קמא [דחי] (ו)תו לא מהני מאמר וביאה אבתריה, ואי גט לא דחי מידי נמצאת ביאה שלאחריו תחלה וכשירה היא וקונה, ומאמר בתרייתא לא כלום היא. אבל מרישא דקתני דיש גט אחר (ביאה) [מאמר] ליכא למפשט מידי, דאיכא למימר נמי משום הכי מודה דמספקא ליה. אלא פשיטא ליה דגט דחי קצת ומאמ' (דחי) [קני] קצתה, הלכך ביאה שלאחריה אינה תחלה. [ו]מאי טעמא יש מאמ' אחר גט וגט אחר מאמר ואין מאמר אחר מאמר וגט אחר גט. דאמור רבנן האי יבמה בחד צד מהני בה גט. לדחות (הצרה) [חציה]. ובחד צד מהני בה מאמר. לקנות חציה.
גט אחר גט לא דחי (וה') [דהא] דחא ליה קמא. הלכך לא כלום היא ומותר בקרובותיה וכן מאמר אחר מאמר דהא קני ליה קמא. הא מלת' קדחי. גט אחר מאמר מאי דשייר מאמר בקמייתא דחי גט בבתרייתא, וכן (דשני) [בשני] יבמין מאי דשייר מאמר דקמא דחי גט דבתרא. ומאמר אחר גט. מאי דשייר גט דקמא מן זיקה דלא דחיא קני מאמר (בבתרא) [דבתרא]. ורבנן. דפליגי עליה דר"ג דאמר יש גט אחר גט. דאמרי לך, כל חד וחד. מן היבמין תקינו ליה רבנן גט ומאמר בכל היבמות, הלכך ליכא למימר קמא דחה כל כח הגט, דקמא כח גט דידיה דאית [ליה] בהך יבמה הוא דדחה. אבל כח גט דאחוה בהך יבמה וכח גט דידיה בצרתה לא דחיא. וכי עשה גט לזו וגט לזו לא אהני. וכן לענין מאמר. האי ביאה פסולה היא. כלומר בין לר"ג בין לרבנן דאמרי אין אחר בעילה ואין אחר חליצה כלום. היינו אחר ביאה דלכתחלה, אבל אחר ביאה פסולה יש אחריה ביאה כמותה משום דהא ביאה פסולה היא, עדיפא ממאמר. דאלו (כדי) ביאה אלים כולי האי דתפיס אחר מאמר. וגריעא ממאמר דאלו מאמר אחר גט קני כולה שיור דגט. כל (כ)מה שמשייר הגט שאין מאמר וגט תופסין, כדקאמר רבן גמליאל אין מאמר אחר מאמר ואין גט אחר גט. ואלו ביאה אחר גט לא קניא ליה כוליה שיורא. דאפילו (ביאתה) [ביאה] דכותה תפיסה אבתרא לדברי הכל, [ד]ביאה אחר ביאה פסולה תופסת [לדברי] הכל.
ה"ג נתן גט לזו וגט לזו ר"ג אומר חולץ לראשונה. וכ"ש דאי חלץ לשניה הויא חליצה מעלייתא לאיפטורי קמייתא, כיון דגט שניה (אין) [אינו] גט חליצה דידה מעלייתא טפי. אלא עיצה טובה אשמעינן שלא יאסור עצמו (בהקרובות) בקרובות שניה. שאם יחלוצו לה נמצא זו גרושתו וזו חלוצתו ואסור בקרובות שתיהן. וכן אתה אומר בשני יבמין ויבמה אחת ונתן זה גט וזה גט, ר"ג אומר חולץ לה הראשון [וה]שני מותר בקרובותיה. ולדברי חכמים שניהם אסורין בקרובותיה וחולץ לה אחד מהם. נתן גט לראשונה. ולקמן פריך כיון דאין מאמר [אחר מאמר] יבומי נמי תתייבם קמייתא דהא לא איפסלא עלה. וכן אתה אומר בשני יבמין ויבמה אחת. עשה זה מאמר רבן גמליאל אומר הראשון נותן גט כו'.
דאמר שמואל חלץ לבעלת הגט. נפלו לפניו שתי יבמות ונתן גט לאחד מהן ואח"כ חלץ [לה], לא נפטרה צרתה משום דקלישא זיקתה ולא אלימא חליצתה לאפקועי זיקתה ולהתיר צרתה. והא הכא כיון דאמר ר"ג דאין גט אחר גט נמצאת זיקת שניה שלמה, וקתני חולץ לראשונה וקשיא לשמואל. ומדרבנן ליכא לאותובי לשמואל אע"ג [דאמרי רבנן וחליצה לאחת מהן אלמא חליצת בעלת גט פוטרת צרתה לא קשה שמואל], דהכא היינו טעמא דתרוייהו זיקתן קלישא דהא אמרי רבנן יש גט אחר גט. [יש זיקה. אלימא זיקתה] ולא פקעה זיקה שלימה אלא בחליצת (קמייתא) [מעלייתא]. ור"ג סבר אין זיקה. כדאמר בפרק ב"ש [ק"ט ע"א] אם מיאנה כו' הלכך כיון דלא אלימא זיקה פקעה בחליצה כל דהו.
<h2>דף נא:</h2>
רבנן סברי. בתמיה, כלומר קא סלקא דעתא כי היכי דפליגי רבנן ארבן גמליאל בגט אחר הגט הכי נמי פליגי בזיקה. ואעג"ב דממלתייהו דרבנן [לא] שמעינן ליה. וקתני סיפא וכן אתה אומר בשני יבמין ויבמה אחת, שאם נתנו גט שניהם חולץ לה אחד מהם. ואפילו לרבנן דאמרי יש זיקה סגי לה בהך [חליצה] רעועה. [לימא תהוי תיובתא וכו' דאמר] דצריכה לחזר על כל האחין. דהואיל וקלישא חליצתא לא אלימא למפטר זיקה שיש על כל האחין בחליצה זו, והאי נמי חליצה רעועה שאחר גט באה. ה"ג אמ' לך רבה בר רב הונא בין לרבן גמליאל בין לרבנן אין זיקה. ובגט אחר גט הוא דפליגי ולא בזיקה ואנא סבירא כאידך תנא בפרק ד' אחין [כ"ט ע"ב] דאמר יש זיקה. ראשנה נמי תתייבם. הואיל ואין השניה אגידא על ידי אותו מאמר אתי ליבם שניה. דקאי עלה בלא יבנה דרבנן.
קנין גמור. לאו קנין גמור קאמר דהא תפיס גט אבתריה, אלא קנין [חשוב] משום דאין מאמר תופס אחריו. הא דאמרן. אין מאמר אחר [וכו']. אשתו עמו. וקנייה מאמר וכי נפלה אחותה לא רמיא קמיה דאחות (אשת איש) [אשתו] היא, ולא מתסרא קמייתא עליה משום אחות זקוקה. הלזו תצא. אף מן החליצה, הלזו כמו [יחזקאל ל"ו] הארץ הלזו הנשמה. בן תשע שנים ויום אחד מותר הוא לייבם וביאתו ביאה ופוסלה על האחין, אבל לקנותה קניין גמור בביאתו כשל גדול אינו יכול (ליכנס) לקנות דאין לו דעת לקנות. הלכך כל זמן שהוא קטן אינו קונה, והאחין פוסלין (עליה) [עליו]. [ואם חזר אחיו שהוא] בן תשע שנים ויום אחד ובא עליה פסולה על ידו, דביאת בן תשע כמאמר בעלמא הוא דאינה ראויה לקנות קנין גמור שתהא כאשתו לכל דבר, אלא לפסלה על האחין. והוה ליה מאמר אחר מאמר ומקודשת לשני ופסלה לראשון כרבנן דאמרי יש מאמר אחר מאמר ר' שמעון אומר לא פסל. אמר להם ר' שמעון לחכמים אם ביאת הראשון ביאה וקנויה לגמרי ביאת שני אינה ביאה, דהא ביאה כל זמן שהיא בתחלה אין אחריה כלום ואינה מקודשת לשני, ולא פסלה על הראשון. ואי משום (דקנתה) [דזינתה] דקיימא לן דביאתו ביאה, וקיימא לן [קידושין י' ע"ב] בא על אחת מכל העריות שבתורה מומתין על ידה והוא פטור, הכא לאו ערוה היא. כיון דאחיו קטן הוא, לא זו אשת איש שאסרה תורה לבעלה משום זנות, דהא קיימא לן אין קנוי לקטן, משום דאיש כתיב דכתיב ואיש כי תשטה אשתו [במדבר ה'] בפרק ארוסה ושומרת יבם [סוטה כ"ו ע"ב]. כמאמר שויוה רבנן. (דכי) [דהכי] תניא בפרק האשה [צ"ו ע"ב] עשו [ביאת] בן תשע כמאמר בגדול וקאמר ר' שמעון [ביאת שני] דאינה ביאה אלמא (ב)מאמר הראשון חשוב לקנות כל כח מאמר.
יש מאמר אחר מאמר [ב]שני יבמין ויבמה אחת. דלתרווייהו מזקק זקיקא ליה, וכל חד וחד תקינו ליה מאמר ביבמה, הלכך כי עביד האי מאמר לזיקתו תפיס. ואין מאמר אחר מאמר בשתי יבמות ויבם אחד. דכיון דתפיס מאמר שלו בזו לא תפיס מאמר באידך, דהוה ליה מאמר ב' בתים. ל"א ואין מאמר אחר מאמ' בשני יבמין ויבמה אחת, דדומיא דקדושין בעלמא תקינו רבנן למאמר, ואין קדושין אחר קדוש' באשת איש אחת. ויש מאמר אחר מאמר בשתי יבמות ליבם אחד, דהא תרוייהו קמיה רמיין וכל חד אית ליה כח יבמין. דלאו כח ביאה יהבו רבנן למאמר למקני לגמרי ולמפקא זיקה דחבירתה דביאה היא דפטרה. ולשון ראשון עיקר וכן תני רבי. והכי מוכח לקמן בפרקין [נ"ג ע"א] דאמר מתניתין דלא כבן עזאי (אשתי) [בשתי] יבמות ליבם אחד. והא ביאה פסולה דכמאמר (ראויה) שויוה. דלא נפקא מיניה (דגט) [בגט] דבעי נמי חליצה לזיקתו.
<h2>דף נב.</h2>
האי גט אחר גט הוא. קס"ד (דהכי) [דהאי] מקשה דהאי כיצד לפרושי קאי מאי דאמר ברישא אין גט אחר גט. והכי פריך (מגט) [האי גט] אחר גט הוי בתמיה. אמר רב יהודה גט אחר גט ומאמר אחר מאמר כדאמרן. ולא גרסינן דהכי קאמר, דמתניתין לא חסורי מחסרי מפרק לה, אלא הכי אמר רב יהודה מתניתא לא איירי לפרושי גט אחר גט, דגט אחר גט פירושא דברייתא כדאמ' לעיל, ומתניתא דקתני כיצד מלתא באפי נפשא היא והכי קאמר' כיצד התרתו כו'.
אף זו מצותו. דאם כנס יבמתו בקדושין קיים את המצוה, אבל לא עשה מצוה מן המובחר ככונס יבמתו בביאה כדרך תורה. פשיטא. דאף זו היא מצותה. הואיל ואמר מר. בפ' ד' אחין [כ"ט ע"ב] פרחה הימנו זיקת יבמין. דחלה עליו, דנפקא מינה דבעיא מסירה לחופה. אם בעל ועשה מאמר אחר כו' ה"ג פשיטא מביאה הוא דקניה. משעת ביאה הוא דקניא, ומאי תו לעביד מאמר דבתרא, אטו מאמר דאחר ביאה גרע לה לביאתו דאצטריך למימר (לא) קנה. אם בעל בלא מאמר. אעפ"י שלא היה מאמר בתחלתו קנה. והא תניא לוקה. ואין מלקות ארבעים אלא על דברי תורה, אלמ' דאורייתא היא והיכי קאמר קנה. ומשנינן האי מלקות לאו מלקות ארבעים הוא, אלא מכת מרדות מכת רידוי דרבנן שנהג קלות ראש בעצמו ולעולם קנה.
דרב מנגיד. מכת מרדות. אמאן דמקדש בביאה. משום פריצותא. ואמאן דמקדש בשוקא. ואפילו בכספא, משום קילותא דזילותא ופריצותא הוא. בלא שדוכי, אינו שולח שדכנים ואינו מרבה עליה רעים אלא מקדש בינו לבין עצמו. דמבטל גיטא. כתב גט לאשתו ומסרו לשליח, וקודם שיגיע גט לאשתו מתחרט בו, ואמר בטל הוא. נמצא הוא מכשיל בני אדם באשת איש, כסבורין הן מגורשת היא. מסר מודעא אגיטא. אנסוהו ליתן גט לאשתו עד שאמר רוצה אני וכתב ומסרו לשליח, ואחר כן עשה מודעה בפני עדים, ואמר מודיע אני לכם כי גט זה נכתב באונס ואיני רוצה לגרשה. ונמצאו בני אדם נכשלין באשתו, שהרי תופסת גיטה. דמתפקר. לשון חוצפא שמעיז פניו להתריס נגד שליח בי"ד. דדייר בי חמוה. שכן אמר בן סירא קל מסובין חתן הדר בבית חמיו, לפי שחושדו מאשתו ומממונו. והכי נמי אמר בפסחים הוי זהיר באשתך מחתנה הראשון. מידם דיימא חמותיה מיניה. ה"ג אפי' בשדוכי נמי. מנגיד רב אי קדיש בביאה ואנהרדעי קאי.
נתן לה [כסף] או שוה כסף. ואמר התקדשי לי במאמר יבמין. ואע"ג דיהב לה מידי לאו קידושין גמורין נינהו כקדושי תורה, שהרי אין קדושין תופסין באשת אח, והתורה לא היתירתה לעשותה כאשה נכרית, אלא כסדר המצוה, [ו]ביאה הוא דכתב ביה רחמנא.
ושטר כיצד. אם כתב בה בשטר כיצד [כתב] בו. והוינן בה כיצד בתמי' והא כיון דבקידושי כסף אמרת נתן לה כסף כשאר נשים, ממילא שמעינן שטר נמי [כ]כל [שטר] אירוסין דעלמא כדאמר בקדושין [ט' ע"א] כתב לה על הנייר או על החרס אע"פ שאין בו שוה פרוטה הרי את מקודשת לי וכ'. אמר אביי. האי תנא לא אשטר מאמר קאי [אלא אשטר כתובה קאי. על נכסי בעלה הראשון. שזה יורש. ולא על שם יבם. ונפקא מינה לגבות מלקוחות שקנו נכסי בעלה הראשון מיבם] ולא מצי למימר (ליה) [לה] גבי כתובותיך מנכסי יבמיך (יבמים). וטעמא כדאמר בפ' החולץ [ל"ט ע"א] אשה הקנו לו מן השמים. ואי (אית) [לית] ליה נכסי לראשון תקינו. שיכתוב היבם כתובה כאדם דעלמא שלא תהא קלה בעיניו להוציאה.
נתן לה גט. יבם (לאשתו) [ליבמתו]. ואמר לה הרי את כו' מהו. לפסלה על האחין בהאי גט דתיקו עליה בלא יבנה. האי גט לא מהני באשת איש להתירה לשוק, והכא נמי לאו גירושין הוא למיקם בלא יבנה. אתי לאחלופי בגיטו. ויכנוס יבמה אחר גט בעלמא. ואעג"ב דגזירה לגזירה היא כו' דבאיסור עריות גזרו כמה גזירות לגזירות, כי הא דאבא יוסף בן חנין בשלהי פרקין [נ"ג ע"ב]. (ה"ג) [ה"נ] דפסלה על האחין. משום אחלופי. התם מיהא לא פסיל לכהונה, הכא. כהן שנתן גט כזה לאשתו אסורה עליו, הלכך תבעי לך הכא אי מהניא מדרבנן. אלא מאישה. ולא התירה לכל אדם. והיינו ריח גט לפסול. דאע"פ שאינו גט גמור פסול לכהונה. ולא ידעינן היכי פשיט מהכא דריח גט פסול לכהונה. אבל במגרש אשתו א"ר ינאי דאפי' ריח גט אין בו בגט שאין עליו עדים.
הרי אמרו. לא אתפרש היכא. לכשאכנסנה אגרשנה. תהא ברשותי בכניסתי לחופה קודם בעילה ויחזור... ולא הוה ליה גט ישן. הרי זה גט. ואם נתנו לה משכנסה הרי זו מגורשת. הואיל ובידו לגרשה משנכתב דארוסתו היתה ובידו לגרשה.
<h2>דף נב:</h2>
לאשה בעלמא. שעדיין לא קדש וכנסה וגרשה אינו גט, הואיל וכשנכתב לא היה ראוי לגירושין. ליבמתו מהו. אם אמר כתוב גט ליבמתי לכשאכנסה (אגרשנה) ואקנה אותה בביאה [אגרשנה] מהו. משום גט ישן ליכא, ואעג"ב דקיימא לן [גיטין ע"ט ע"ב] דבית הלל פוסלין ותנן איזהו גט ישן כל שנתייחד עמה אחר כתיבה, דהא איתמר פרק הזורק [שם] אם נתגרשה תנשא לכתחלה. איכא למימר דאליבא דבית שמאי מיבעיא ליה דאמרי פוטר את עצמו בגט ישן. דאגידה ביה. שזקוקה לו. או דילמא. כיון שעדין בשעת כתיבה לא עשה בה מאמר, זיקה דאית ליה עלה לאו זיקה היא וכאשה בעלמא היא, ואינו גט.
כתב גט (לזיקתה) [לזיקתו] ולא למאמרו או למאמרו ולא לזיקתו. והוא עשה בה מאמר מתחלה. מהו. שתפסל עליו בכך. מאמר עלוי זיקה רמי. כשעשה מאמר נדבק עם הזיקה ונתוסף עליה, ואין גט מועיל לזה בלא זה, וכאן שכתב בתוך הגט שלא עשאו אלא לאחד מהו, הוה ליה מגרש חצי אשה ולאו כלום היא ומותרת לו. אי דילמא האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי. והיכא דכתב גט לזיקתו ולא למאמרו, נאסרה עליו ועל האחין ופקעא זיקה והויא בלא יבנה. ואי כתב למאמרו ולא לזיקתו אסורה לו ומותרת לאחיו. דמאמר דעבד שקליה ופשא ליה זיקה כדמעיקרא. ולכונסה אי אפשר כדפרישית דאתי לאיחלופי בבעלת גט. דאמר רבה בפ' ד' אחין [ל"ב ע"א] גבי זיקת שני יבמין, שלשה אחין נשואין ג' נכריות ומת אחד מהן ועשה בה השני מאמר ומת הרי אלו חולצות ולא מתיבמות. ואמר רבא נתן גט למאמרו ואחר כך מת, הותרה אשתו ראשנה (לאחין) [לאחיו] (ו)השני. דאי לאו גט הוה אסירא עליה משום זיקת שני יבמין. אלמא האי לחודיה קאי מדאהני גט לאישתרויי צרתה לאחין. והוא הדין דהיא גופא שריא, אלא משום דאתי לאחלופי בבעלת גט גמורה והכי אמר בפרק ד' אחין [שם].
זו דברי ר' עקיבא. אחלץ ועשה מאמר קאי דקתני לא תפיס מאמר. אין קדושין. קאי בהחולץ המחזיר גרושתו והנושא חלוצתו או קרובת חלוצתו ר' עקיבא אומר אין לו בה קדושין. יש אחר חליצה ואפילו היא כשירה כלום, ותפיס מאמר אבתריה ואעג"ב דקאי עליה בלאו. אשר שלחה. קרא יתירא הוא, דהא עיקר קרא בהמגרש איירי, [ו]להכי כתביה רחמנא לאורויי דיש לך משלח אחר שאסור להחזיר אחר שלוח, ואפילו לא נטמאת ואיזו זו [יבמה]. ואי ר' עקיבא. כיון דבלאו קאי היכי מהני (ביאתו) מאמר, הא אין קדושין תופסין בחייבי לאוין. גט יבמין דרבנן. דהא בקרא לא הוזכרה דחיית יבום אלא בחליצה, ועיקר קרא לאשה בעלמא אתא.
אלא [לדברי] ר' עקיבא הוא דאסמכינן למלתיה, הלכך [לא] תפיס בה מאמר [אחר] חליצה, אע"ג דלא קאי אלא בלאו, כערוה בכרת דלא תפסי בה קדושין והולד ממזר. ואני אומר. לא כדברי זה ולא כדברי זה דסבירא ליה יש קידושין תופסין בחייבי לאוין ואין אחר חליצה כלום. אימתי. יש אחר חליצה תפיסת קדושין [בזמן שקדשה לשום אישות. בקידושין גמורים ולא במאמר יבמין דודאי קידושין תופסין] בחייבי לאוין. אבל קדשה לשם יבמות. אינם קדושין שהרי אין כאן צד יבום והוה ליה קדושי טעות. צריכה הימנו גט. להתירה לשוק דתפסי בה קדושין.
כעודר. כחופר. בנכסי הגר. וכסבור דשלו (גר) [הן] שהיה קרקע הגר סמוך לקרקעו ומת הגר ואין לו יורשין, והמחזיק בנכסיו קנה. וזה חפר דדש אמיצריה [ב"ק ט' ע"א] (מסק) קניי' דרפק בה פורתא [עירובין כ"ה ע"א]. וכסבור שזה קרקע שלו ולא נתכוין להחזיק ולא קני. והאי נמי סבור שהקדושין תופסין דלא נתכוון לקנותה אלא מכח יבומי אחיו והא פקעי להו. התם. בעודר בנכסי הגר. דלא אכוין למקני. הלכך לא קני. הכא מכוין לקנות. מכל מקום. והא לא דמיא כו'. והכא אמאי לא קני. אביי הוא דאקשי ואזיל. בנכסי הגר זה שמת וכסבור של גר אחר הן דקני. והאי נמי כסבור לקנות מכח אחיו, ואינו קונה אלא מכחו, מכל מקום קניין הוא. אלא אמ' אביי. אי דקידש ליה בשאר קדושין אלא שהיה בדעתו לשם יבמות הכא נמי דקני, מידי דהוה אעודר בנכסי הגר וכסבור של גר אחר הן. והכא במאי עסיקינן, (אי) דלא קידשה בשאר קדושין, אלא לשם מאמר (לא) הזכיר בקדושין, דאמר לה בשעת נתינה התקדשי לי במאמר יבמין. מאמר עלוי זיקה רמי. אין קדושין העשוין בלשון מאמר תופסין אלא במקום שיש זיקה, והכא ליכא לזיקה דהא אפקעתיה חליצה. האי לחודיה קאי. אלימי קדושין העשוין בלשון מאמר אפילו היכא דליכא זיקה, דמאמר לחודיה תפיס אפילו בלא זיקה. (דיבמה) [דביבמה] תקון רבנן מאמר לא שנא איכא זיקה לא שנא ליכא, הלכך צריכה הימנו גט השתא. כדמעיקרא אלו אמר לה [התקדשי לי ב]מאמר יבמין מי לא קני. דאע"ג דזיקה [לא מהניא דהאי לחודה] קאי, השתא (מי) [נמי] מהני.
<h2>דף נג.</h2>
יש זיקה. דבר חשוב מה שהזכיר זיקה בקדושין, ודעתו היה אזיקה, הלכך מעיקרא כי איתא לזיקה הוו מהני קדושין כי האי גוונא, אבל השתא קא אתא חליצה ואפקעתה לא מהני בה קידושין כי האי גוונא. אין זיקה. זיקה שהזכיר בקדושין לאו כלום היא וכו'. [כי] היכי דמעיקרא קודם חליצה הוו מהני קדושין העשויין בזיקת יבמין, ואף על גב דאין זיקה, השתא נמי מהני.
רב שיזבי אמר אי (אמרת) מוקמת לה בחליצה כשרה. כולי עלמא לא פליגי. דכי אמר לה זיקת יבמין אין זיקה, דבין רבי ובין רבנן מודו דאחר חליצה כשירה אין כלום. בחליצה פסולה. שנתן לה גט וחלץ ואמר לה התקדשי לי בזיקת יבמין. רבי סבר חליצה כשרה פוטרת מפקעת לה לגמרי כולה זיקה כתנא (דמתניתא) [דמתניתין] [ד]אמר אין אחר חליצה כלום. הלכך כי אמר בזיקת יבמין ודאי דעתיה הוה מזיקה וכבר פרחה לה. אבל במקדשה לשם אישות הוי כמקדש נכרית בעלמא ותפסי בה קדושין אליבא דרבי. אינה פוטרת. אינה מפקעת כולה זיקה ויש אחריה כלום הלכך קני מאמר. וכאבא יוסי בן חנין דאמ' לקמן חליצה פסולה יש אחריה כלום. ומאן חכמים אבא יוסי בן חנין.
דכולי עלמא חליצה פסולה אינה פוטרת. כרבנן דהכא ומודה רבי. (אסי) [ובתנאי] הוא דפליגי, הלכך מאמר בזיקת יבמין אפי' רבי (אסי) מודה דתפסי בה קדושין, דאכתי יש זיקה דרבנן. בחליצה הנעשית על תנאי. כגון על מנת שתתן לי מאתי' זוז ולא קיימה את התנאי קא מיפלגי, אם מועיל התנאי אם לאו. רבי סבר אין תנאי מועיל בחליצה ואפילו לא נתנה לו הויא חליצה. והלכך לא תפיס מאמר שעשה בלשון זיקה אבתרה דהא אפקעא לזיקה. ולרבנן יש תנאי דכל כמה דלא (קא מיית) [קיימה], זיקה לא פקעה, וכי אמר התקדשי לי בזיקת יבמין קני. וטעמא דמאן דאמר אין תנאי בחליצה, בכתובות בהמדיר [ע"ד ע"א] מכדי כל תנאי מהיכא גמרינן מתנאי בני גד ובני ראובן תנאי (דאי איפשר) [דאיפשר] לקיומי על ידי שליח כי התם הוי תנאי, אבל חליצה דאי אפשר לקיימה על ידי שליח לא הוי תנאי.
לכולי עלמא יש תנאי בחליצה. ורבנן דהכא קאמרי דנהי דמאן דאמר לקמן בפרק מצות חליצה [ק"ו ע"א] חליצה מוטעת כשירה מפלג פליגי בה, ואיזו היא חליצה מוטעת כל שאומר (לה) חלוץ [לה] על תנאי שתתן לך כך וכך. בתנאי כפול קא מיפלגי. וכגון דלא כפליה לתנאיה לומר שאם תתן לו כך וכך תהא חליצה ואם לאו לא תהא חליצה (בענין) [כענין] תנאי בני גד ובני ראובן, והאי דלא כפליה לא תנאי הוא לבטולי לחליצה. בקדושין [ס"א ע"א] מפרש טעמא דמאן דאמר לא בעינן תנאי כפול.
וליתני נמי אין אחר ביאה כלום. דהא ביאה שייכה למימר בסיפא דקתני או בעל ועשה מאמר ונתן גט וחלץ [דהא או או קתני]. בבעל ועשה מאמר [או בבעל ונתן גט] מאי חליצה איכא. תנא נמי אין אחר ביאה כלום ומיהו תנא דידן דשבקה, התרת יבמה לשוק עדיף ליה, לאורויי. מתניתין דקתני אחת (לשני יבמין) [שתי יבמות] ועשה מאמר בזו ומאמר בזו צריכות שני גיטין. דלא כבן עזאי. דאמר אין מאמר אחר מאמר בשתי יבמות ויבם אחד, ואית דמפכי ליה לדבן עזאי וקיימא הך אתקפתא אסיפא דמתניתין בין יבם אחד לשתי יבמות בין שתי יבמין ליבמה אחת. ולא נהירא דאם כן לא הוה ליה לאתויי הך אתקפתא אלא (כגון) בסיפא דמתני' דלקמן.
לימא מסייע ליה לשמואל. אמאמר לזו וחלץ לזו קאי. ומשמע ליה דהכי קאמר מאמר לזו וחלץ לזו (ו)הראשונה צריכה הימנו גט, והיינו דקאמר לימא מסייע ליה לשמואל דאמר חלץ לבעלת מאמר לא נפטרה צרה, דכיון דבעיא גט למאמרו [לא] הויא חליצה מעלייתא לאפקועי זיקה דחבירתה. דהכי נמי אמר הכא חלץ לזו לפטור בעלת מאמר אבל חלץ לבעלת מאמר לא יפטור את [צרתה] וזו לאו... תיובתא דרב יוסף. [דאמר] בפרק ד' אחין [מ"ד ע"א] לא ישפוך אדם מי בורו ואחרים צריכים להם דהא הכא דחלץ לחבירתה וקמייתא בעיא גט ונמצא פוסל את שתיהן מן הכהונה ולא אמרינן ליה לחלוץ לקמייתא ותהוי חבירתה כשירה. חלץ קתני. דמשמע אם חלץ זו היא תקנתו. גט (לא) [לזו וכו'] צריכה הימנו חליצה. ומשמע שתיהן וקתני סיפא וכן אתה אומר בשני יבמין ויבמה אחת (וכנס) עשה זה וזה גט צריכין שתיהן לעשות חליצה, (ומשמע שתיהן וקתני סיפא וכן אתה אומר) אלמא חליצה פסולה צריכה לחזר על כל האחין. וליכא לאותובי לרבה מהא דקתני צריכות שני גיטין וחליצה דמשמע אחת, דמצי (לשני) [לשנוי'] קסבר האי תנא אין זיקה כי אמרי אנא אליבא דמאן דאמר יש זיקה. והכי שני להו לעיל [נ"א ע"א]. צריכות דעלמא. כלומר דין זה לכל היבמות שנעשו להו גט צריכות חליצה כל בית ובית חליצה אחת מיבמה.
מתני' גט לזו וחלץ לזו לימא מסייע ליה לשמואל. מדלא נקט חליצה לבעלת (מאמר) [הגט] אלא לחברתה, מסייע ליה לשמואל [דאמר] בפ"ד אחין [כ"ז ע"א] חלץ לבעלת הגט לא נפטרה צרה הואיל וחליצה פסולה היא לא אלימא למפקעיה זיקה שלימה דחברתה. ולתני נמי אין אחר ביאה כלום. בסיפא דקתני או בעל ועשה מאמר דהא משום הכי נקיט ליה, דהתם לא שייך למתני אין אחר חליצה כלום, דהא ליכא חליצה.
הניחא לר' יוחנן דאמר. בפרק קמא [י"ז ע"א] בין הוא בין האחין אין חייבין לא על החלוצה כרת ולא על הצרה כרת דאיהו הוא שליחותא דידהו עביד. אצטריך לאשמועי'. מתניתין חלץ לזו (וחלץ לזו) [ועשה] מאמר בזו אינו כלום. ואע"ג דלאו בעלמא [היא] גביה לא תפסי קידושין, דסתם לן כר' עקיבא וכן בשני יבמין ויבמה אחת. אלא לריש לקיש דאמר כוליה ביתא בכרת קאי, לבד מחולץ בחלוצה דאינה אלא בלאו. בשלמא יבם אחד ויבמה אחת אצטריך לאשמועינן, דאם חלץ ועשה מאמר אין אחר חליצה כלום דסתם לן כר' עקיבא. אלא שני יבמין ויבמה אחת ובשתי יבמות ויבם אחד דקאי עילוייהו בכרת, מי אצטריך למתנייה דאין קדושין תופסין ביבמה אחת, הרי כנסה וכאשתו היא לכל דבר. אלא איידי דתנא התרת יבם ויבמה אחת. דאצטריך לאשמועינן אפילו לריש לקיש דאין מאמר אחר חליצה דהא ליתא גביה אלא בלאו דלא יבנה, ואצטריך למסתמה כר' עקיבא. תנא נמי התרת שתי יבמות ויבם אחד.
<h2>דף נג:</h2>
חלץ ועשה מאמר. היינו סיפא דמתניתין [כ]דפריש, ומהדר ותני לה ביבם אחד לאיתויי פלוגתא דר' יוחנן עלה, והשתא קמתמה עלה, בשלמא חלץ ועשה בה מאמר אצטריך למתני דאינו כלום. דסד"א. אפי' לר' עקיבא. נגזר מאמר דבתר חליצה, [דליבעי] גט (אינו) [אטו] מאמר דקמי חליצה אתי למימר דלא בעי גט. קמל"ן, דלא גזור. אלא חלץ ונתן גט. ביבם אחד ויבמה אחת. למה לי. למאי תו להני האי גט, אי למיסרה עליה הא מתסר וקיימא היא וקרובותיה עליו. ולטעמך בעל ועשה מאמר. ביבם אחד ויבמה אחת למה לי. בשלמא בעל ונתן גט אצטריך. לאשמעינן אין אחר ביאה כלום, דנפקא בהאי גיטא (דבעיא) [ולא בעיא] חליצה דביאה קמייתא אפקעא לזיקה. דסלקא דעתך אמינא ליגזור גט דאחר ביאה. דלא תסגי [ליה] בגט בלא חליצה, אטו גט דמקמיה (גט) [ביאה], דלא לימא גט סגי ביבמה בלא חליצה. אלא בעל ועשה מאמר. ביבם אחד ויבמה אחת, למאי (אהני אקנויי לן) [קבעי איתנויי] הרי אשתו היא. אלא איידי דתנא חלץ ועשה מאמר. דאצטריך ליה כדאמר לעיל. תנא נמי כו'. והא מלתא הוה ליה למבעי מעיקרא ברישא דכולה בבא, אלא עד השתא נטר ליה וקבעי ליה שפיר מדנקיט לפרושי חלץ ועשה מאמר דמהדר בסיפא מתניתין אשני יבמין ויבמה אחת דאתחולי קא מתחיל דין דשני יבמין ולא קמסיים. ולא נהירא.
תנא קמא. דמתניתין דאמר חליצה פסולה אין אחריה כלום אבל ביאה פסולה יש אחריה כלום. סבר ביאה דאיכא למגזר. כדאמרן בריש פרקין [נ' ע"ב] אי ביאה אחר גט הוא כו'. גזרינן. ואמר יש אחריה כלום. אבל חליצה, דהיא גופה ליכא למיגזר מידי דלא גזרינן. וחליצה אטו [ביאה] דלא [דמי] חליצה לביאה כלל. כיון דחליצה דאורייתא. היא דפטרה מידע ידיעי ולא אתי למבעל אחר חליצה. כיון דביאה דאורייתא. דאם בא על אחת מהן קאי על השניה בעשה (בבית) [דבית] אחד הוא בונה ואינו בונה שני בתים. מידע ידיע. ולא אתי למבעל אחר ביאה וגזרינן דלהוי אחר חליצה פסולה כלום. משום ביאה. כולה פסולה, ואעג"ב דגזירה לגזירה היא לא חייש.
הבא על יבמתו. בשוגג. כסבור לבעול אשה אחרת משום זנות ונמצאת יבמתו. מזיד. יודע הוא שזו היא יבמתו, אבל אינו כונסה אלא לשם נוי. באונס. מפרש בגמרא. ברצון. שמתכוין למצוה, שעושה כדין מצות יבום. הוא אנוס והיא לא אנוסה. לא איצטריך ליה למיתני, דהיינו רישא דקתני בין באונס, אלא איידי דאתחיל בה מפרש ואזיל לכל עניני ביאה (דמתניתין) דמצי לאשכוחי בה. מערה. מגזרת [ויקרא כ'] ואת מקורה הערה. וי"מ מגזרת [בראשית כ"ד] ותער כדה [דמתרגמינן ותשגר וכמו] שגרתו לגט. ולשון העראה הוא לשון גלוי, בועל ואינו גומר ביאתו. קנה. בגמרא [נ"ו ע"א] מפרש למאי קנה.
וכן הבא על אחת מכל עריות שבתורה. באחת מכל הביאות הללו בשוגג או במזיד בהעראה או שלא כדרכה. או. הבא על כל הפסולות דקיימא עליה בלאו, כגון אלמנה לכ"ג וכו', פסולה לינשא לכהונה בביאה גרועה זו משום זונה, ומתרומה נמי פסל. ודוקא הנך דתפסי ליה קדושין, כגון הנך לאוין לרבנן, משום דכתיב כי תהיה לאיש זר דאית בהו הויה אבל אחת מכל העריות לא. ולרבי עקיבא, דמשמע ליה כי תהיה, כי תיבעל. בפרקין דלקמן [ס"ט ע"א]. אפילו באחת מכל העריות נמי. ודוקא עריות או פסולות הוא דפסל משום זונה על ידי ביאה, אבל ביאת זנות דפנויה לא משויא לה זונה ולא פסלה מן הכהונה, דלא אשכחן תנא דפסיל אלא ר' אלעזר דאמר דאפילו פנוי הבא על הפנויה שלא לשם אישות עשאה זונה, לקמן בפרקין [נ"ט ע"ב]. ממזרת ונתינה. לאו אפסולה לכהונה קאי דהא פסולה וקיימא. ולענין [לפוסלה] לתרומה דבי נשא נמי ליכא למימר. ועוד ביאת כשר מי מגרעא לה. אלא לענין העראה נקט ולמילקי עלה האי ישראל בהעראה כגמר ביאה. וליכא למימר כי היכי דנקט ממזרת ונתינה משום העראה, לינקוט נמי שאר חייבי לאוין כגון פצוע דכא וכרות שפכה וגרושתו משניסת, וליתניה לפסול תרומה. משום דאיכא לשנויי אטו כי רוכלא לחשוב וליזיל להו לכולהו. תנא תני הני וה"ה לדדמי להו. ולא חלק. לפסול. בין ביאה לביאה. בין כדרכה ובין שלא כדרכה.
גמרא מאי אפילו. למאי תו קתני במתני' אפילו הוא שוגג (והוא) [והיא] מזידה הא בשביל דעתא דידה לא מסיק אדעתא דלא ליהוי ביאתו ביאה. דאפילו הוא שוגג. כסבור אשה אחרת היא. והיא מזידה. לביאת זנות מתכונת, דתרוייהו לא מכווני למצוה, אפילו הכי קני.
תני ר' חייא שניהן שוגגין. ר' חייא לא מיפלג פליג, אלא הכי תני מתניתא שניהם שוגגים וכו'. ותנא דמתניתין נמי מודה. אילימא שאנסוהו גוים ובא עליה. הרי לא אונס הוא, דאין קשוי אלא לדעת. דאמר ר' אבא אין אונס בערוה. אין אנוס יכול למימר בעריות סבור הייתי שאנסוני ובעלתי. דאין קשוי אלא לדעת. מי שאנסוהו אונס. כל העבירות שבתורה יעבור ואל יהרג, אבל לא ערוה דקיימא לן [סנהדרין ע"ד ע"א] יהרג ואל יעבור, דכיון דנתקשה לדעת אין אונסו אונס, לומר אני לא עברתי, שהם עשו העבירה בגופי, כאילו הכניסוני לכבש, שהרי נתקשה ובעל. ישן. אונס אני אין בדעתי כלום מכל מה שעשו. אבל בישן, שנתקשה כשהוא ישן ונבעלה לו יבמתו בתוך שנתו, דהאי אונס הוא, ואפילו הכי קני.
<h2>דף נד.</h2>
ישן לא קנה. דאין לו דעת לקנות. דאין שם אדם עליו בשעת שינה וכמת בעלמא הוא. אלא בנתקע. שנתקשה לאשתו ונפל מראש הגג ונתקע ביבמתו, דבר דעת הוא וביאתו ביאה. בארבעה דברים. נזק פגם רפוי שבת. כדאמרינן בהחובל [ב"ק פ"ה ע"ב] לרבות שוגג כמזיד אונס כרצון מפצע תחת פצע, אבל בשת בכפות לא, כדאמר לקמן. וביבמתו לא קנה. הואיל ולא היה מכוין לביאה. שנתכוין לאשתו. ונתקשה לה. ותקפתו יבמתו. דהויא ליה אונס, וקנה הואיל והוא נתכוין לביאה.
הכי גרסינן, יבמה יבא עליה מצוה, ולא גרסינן "למצוה", כלומר מצות יבום קודמת למצות חליצה. יבא עליה. מכל מקום. הא חפץ יבם. במזיד, אם למצוה אם ליבם. ולקחה. אתי לרבויי אפילו בא עליה שלא כדרכה קנה. ויבם. ואילו כתיב בקרא אלא ויבם הוה לי משמע דביאה גומרת בה וקניא לגמרי, אבל אם עשה בה מאמר בכסף או בשטר אין גומרין בה ביבמה ויש אחריה כלום כדפרי' בר"ג [נ' ע"א]. ויבמה. יתירה דהאי משמע בעל כרחה, כלומר ויבמה שום יבום. במקום שמקיים שם. על ידי אותה ביאה הוא מוליד. עד שמכוין לה לשם ביאה. שבעולם. והא תניא. בא עליה. בין ישן וכו'. קנה. אימא בין ערה בין ישינה. אבל כונה דידיה בעינן. הכא במאי עסקינן. דישן קנה. במתנמנם דלא ידע לאהדורי סברא. מדעתו, אינו יודע להשיב דבר מחשבה, אבל אי מדכרי ליה מדכר. הנזק. שמין אותה בכמה היא יפה בבתולים ובכמה היא יפה בלא בתולים למוכרה בשוק. עד שיהא מתכוין. דכתיב [דברים כ"ה] ושלחה ידה והחזיקה במבושיו שתהא מתכוונת לשלוח ולבייש. להטיח בכותל. להתחמם ולהקשות, ולא לשום ביאה מתכוין.
מניין להעראה. דחייבין עליה כעל ביאה גמורה. ליליף מנדה. שמצינו שהיא ערוה וחייבין על העראה אף כל שאר עריות נמי. שכן. ביאה חמורה. שמטמאה את בועלה. טומאת נדה, דכתיב [ויקרא ט"ו] וטמאה שבעת ימים. וכי אשת אחיו לעולם נדה. ואינה פוסקת. אף אשת אחיו בהעראה. אף כל שאר עריות במה מצינו מאשת אח, דבר הלמד בהקש חוזר ומלמד. שכן בידו לרבות נשים על אחיו באיסור אשת אח. דאי בעי מקדש (אח) [את] אלפא. ותפשוט מינה כל העריות הנאסרות עליו מחמת איסור אישות כגון אשת אביו וכלתו וחמותו ואחות אשתו. אבל אמו ואחותו ובתו וכיוצא בהן אין בידו לרבות, מנא לן. שכן איסור הבא מאיליו. על ידי קורבה, ופשיט אמו ואחותו וכיוצא בהן, ולא תפשוט מינה כל העריות הנאסרות מחמת קידושין. ואי קשיא ניתי עריות שבידו לרבות מאשת אח, ועריות שאין אסור מאיליו ניתו מאחות אם. אין הכי נמי, אי לא הוה מצי לאיתויי בהצד השוה מייתי הכי, אבל השתא הצד השוה עדיף ליה. מאשת אח ואחות אם. דכי פרכת מה לאחות אב שכן איסור הבא מאיליו אשת אחיו תוכיח. מה לאשת אח שכן בידו לרבות, אחות אב ואחות אם תוכיח, וחזר הדין. הצד השוה שבהן שהן אסורות עליו על ידי איסור ערוה ועשה בה העראה כגמר ביאה, אף אני אביא כל העריות בדין זה. שהן אסורות משום שאר. ותפשוט מינה האסורות משום שאר. אבל אשת איש, דלאו משום שאר, מהיכא תיתי. מנדה ואחות אם איסור הבא מאיליו. תאמר בהנך דעל ידי קידושין. אלא תיתי מנדה. דכי פרכת מה לאשת אב שכן בידו לרבות, נדה תוכיח. וכי פרכת מה לנדה שכן איסור הבא מאיליו אשת אב תוכיח. בחיי אוסרה. נדה אין לה היתר כל זמן שאדם חי ושופעת. מה לאשת אח. אין לה היתר כל זמן שאחיו קיים. בחיי אוסרה. על ידי גט. רב אחא מדיפתי אמר. לאו לאפלוגי למיסתר מילתיה דרב אחא אתא, אלא אלישנא דנקט קא מתמה. נדה בימים תליא מילתא. אפילו מת האוסרה, שפסק הדם בראיה ראשונה.
<h2>דף נד:</h2>
בבנים תליא מילתא. אפילו מת אחיו, אם יש לו בנים אסורה לו. אין אוסרן מתירן. אין כח באוסר להתיר, אלא דבר אחר מתיר נדה ימים מתירין אותה, ואשת אח כשהוא ערירי. הוקשו כל העריות כולן לנדה. וליכא למיפרך מידי, דאין משיבין על ההיקש. נדה דכתב רחמנא באשת [אח]. דילפינן מיניה לעיל באשת אח ההעראה לאשת אח מנדה. מניין. ליבמה שאין לה בנים. שאסורה בחיי הבעל. אם גירשה אחיו, ובחיי אחיו נמי לא איצטריך, דלא גרע משאר אשת איש, אלא גירשה. לא תגלה, דליכא לאוקומי באשת אחיו שיש לה בנים שלא יצאה להיתר ולא (ו)מיבעיא בחיי בעלה מניין, כיון דאסרינהו רחמנא לא שנא בחייו ולא שנא במותו. אבל יבמה דמשתריא לאחר מיתה ליסוק אדעתא דבחייו (דמי) [נמי] שריא, כדמפרש ואזיל. ופריך מניין, הא סברא היא. אי נמי. נהי נמי דמשכחת לה, מדאמר רחמנא לאחר מיתת בעלה שריא, מכלל דבחיי בעלה אסורה, דילמא לא קאי עלה אלא בעשה. דהא לא חזינא להו בהדיא אלא מכלל עשה דכתיב [דברים כ"ה] ומת אחד מהם, אז יבמה יבא עליה, הא לא מת אע"פ שגירשה לא יבא עליה, ואנן לענין כרת מיבעיא לן.
משכבי אשה. ואיש אשר ישכב את זכר משכבי אשה [ויקרא כ']. וכיון דבאשה הוי העראה [משכב] ממילא מיתסר בזכור, והא בזכר כתיב משכבי אשה, כל שהוא משכב באשה משכב הוי בזכר וחייב. המערה בבהמה, שלא גמר ביאתו, דהא גמר ביאה כתיב בה, ובכל בהמה לא תתן שכבתך לטמאה [ויקרא י"ח]. חייבי מיתות ב"ד. ...כחייבי מיתות ב"ד. אחות אם מאחות אם. דגמר כולהו עריות דאחוה לא שייך מיתה. ליכתיב בעריות. ממיתות ב"ד. כגון באביו וחמותו ובאמו ולימא נמי אם אין לו ענין [תנהו] לענין לבהמה. איידי דכוליה קרא. דכתיב באחות אב ואחות אם בפרשת קדושים תהיו, לדרשא אתא, כדתניא לקמן, כתב ביה העראה ללא צורך לדרשא דבהמה. ערות אחות אביך. קרא דאחיו קמא נקיט. אחות אביך בין מן האב בין מן אם. מה אחותו בין האב בין האם. דכתיב בת אביך או בת אמך. מן האב ולא מן האם. שאם היה דודו אחי אביו בין האם ולא מן האב אין אשתו עליו ערוה. ולקמן בעי מנלן. הבאה ממילא. כגון אחותו, דעל ידי קורבה באה לו. שאין איסור הבא מאיליו. אלא על ידי קדושי דודו, ולא תוכיח אחותו, שקרובי עצמו דאמיא משום דקרוב הוא הרי הוא חמור איסורו בין מן האב בין האם. וכיון דלא נפקא לן מדינה ת"ל מקרא שני דכתיב בפרשת קדושים [ויקרא כ'] ערות אחות אביך וערות אחות אמך, שאין צריך להזהיר, שכבר הזהיר, ולא הוה ליה לאשמועינן אלא עונש כדעבד באשת אח ובאחותו, כי יקח את אחות אביו ואחות אמו, וכתב עונם ישאו וקרא יתירה הוא לרבות אחות אביך מן האם ואחות אמו מן האם. ובאחות אב מן האם. לכך, לכתוב בחד מינייהו ותיתי אידך במה מצינו, דהא ליכא למפרך מידי, דתרוייהו קרובי האב נינהו. יש להם חייס. דמשפחת אב קרויה משפחה, דכתיב [במדבר א'] ויתילדו על משפחותם לבית אבותם. אחות אם ודאי. קרובתו היא, דאנן סהדי דזו היא אמו, אבל על אביו לאו אנן סהדי שזהו אביו, ש[מא] נעלם הדבר ואמו נזקקה לאחר. או דודו או בן דודו. יש גורסין, מה להלן מן האב אף כאן. אחי אביו מן האב הוי קרוב לענין גאולה יותר, ומצות גאולה מוטלת עליו יותר מקרוב מן האם, אף דודתו דהכא דאסורה לו משום דודו מן האב ולא מן האם. ה"ג ממשפחתו יגאלנו משפחת אב קרויה משפחה.
והא דאמר. לקמן בהאשה רבה [צ"ו ע"א]. אמרו לו מתה אשתו. כגון דינה בת לאה מיעקב ויוכבד בת לאה מחצרון, ושרה בת חצרון מקטורה, ורבקה בת קטורה מבתואל, ומלכה בת בתואל מחנה, וראובן נשא את מלכה והלך למדינת הים, ואמרו לו מתה [אשתך], ונשא את רבקה שהיא אחותה מאביה, וחזרו ואמרו לו מתה רבקה ונשא את שרה אחותה מאביה, מתה ונשא יוכבד אחותה מאביה, מתה ונשא דינה אחותה מאמה. וחזרו ואמרו לו כולן קיימות. מותר בראשונה. במלכה אשתו. ובשלישית. שרה, לפי שרבקה לא היו קדושיה קדושין. ופוסל צרתה. ואסור בשניה. מפני הראשונה, וברביעית מפני השלישית. ואין ביאה מאחת מהן. מן השניה והרביעית. פוטרת צרתה. שאם בא יבם על אחת מהן לא נפטרו האחרות המותרות, דהא לא כנס את יבמתו. מתה הראשונה. דהא השתא תפסי קידושין של שני. מותר בשניה וברביעית. ואסור בשלישית ובחמישית. משום דקידושי שניה הוו קידושי ולא תפסי קידושין בשלישית מפני שהיא אחותה מאמה. אבל ברביעית מותר, הואיל ובשלישית לא תפסי בה קידושין, רביעית רחוקה היא ותפסי בה קידושין. ובשלישית אסור משום רביעית. והא דנקט "מת נשא אחותה", משום סיפא נקט לה. והתם מסיק לה לכולה בבא כדפרישית. ובבא דסיפא ליכא למתני "פוטרות צרותיהן" אא"כ נקט חמש הא מייתי לה. קתני מיהא בסיפא דכי מתה הראשונה מותר בשניה ואסור בשלישית אע"פ שאינה אלא אחותה מן האם, והא מנלן.
<h2>דף נה.</h2>
אף כאן אחותה בין מן האב בין מן האם, אסורין. שכן קרובי עצמו. אחות אשה קרובי עצמו חשיב לה, שמחמת עצמו נאסרה לו ולא מחמת אביו. ולאפוקי כולהו, דכולהו קורבת אביו היא ע"י קדושין. אחי אביו ואחי אמו ע"י קידושין שעשה באשתו נאסרה עליו, ולא מחמת קורבת אב. תלמוד לומר. בקדושים תהיו [ויקרא כ']. ערות אחיך. דמצי למכתב נדה היא ערירים יהיו, ערות אחיך למה לי. לאורויי לן דעל ערות אחיו חייב מכל מקום בין מן האב בין מן האם. ואימא. הנך תרתי קראי. חדא דיש לה בנים בחיי בעלה. ואם גירשה בעלה בחייו ויש לה בנים נאסרה עליו משום אשת אח. וחדא דאין לה בנים. ואם גירשה בעלה אסורה לו. מדרב הונא נפקא. דכתיב אשת אחיו נדה היא, כדפרישית לעיל. ואימא. דלהכי גלי רחמנא ביבמה שמותרת לאחיו. אין לה בנים אסירא לעלמא. בלא חליצה. ושריא ליבם. ולעולם יש לה בנים לאחר מיתת בעלה צריכה קרא, דאכתי אחיו מן האם מנלן. מצוה. להקים לאחיו שם אי יש לה בנים. והאי בעשה. וכרת מיהא ליכא. ואכתי איצטריך קרא ליש לה בנים לאחר מיתת בעלה. ואשת אח מן האם מנלן. כתיב קרא אחרינא. באחרי מות [ויקרא י"ח]. ערות אחיו גלה. בערות אשת אחיך לא תגלה ערות אחיך היא. אף אשת אח מן האם לאחר מיתת בעלה בלא בנים שריא. ואם תאמר הא ילפינן [י"ז ע"ב] אחוה אחוה מבני יעקב, איכא למימר אחיו מן האב מצוה, מן האם רשות. אמר קרא ערות אחיך היא. ומהאי רבינן אשת אח מן האם. בהוייתה תהא. כל ימיה תהא עומדת באיסור אשת אח, אפילו לאחר מיתת בעלה.
אחותו דכתיב בה כרת למה לי. השתא קא מפרש ואזיל למאי תו שנה הכתוב למכתב כרת בפרשת קדושים תהיו, הרי נכתב אחר כולן באחרי מות בסוף פרשת עריות [אחותו] מאב ואחותו מאם מן (לא איצטריך לפרושי) מונכרתו הנפשות העושות, וקא מפרש לעונש דאחותו ואשת אח. אבל כרת דנדה ודאחות אב ודאחות אם, לא איצטריך לפרושי, כיון דדרשינן להעראה להנך קראי דנדה ודאחות אב. חייב על כל אחת ואחת. דאי לא כתיב אלא חד כרת אכולהו הוה אמינא [היכא] דעבד להו לכולהו בהעלם אחד לא מיחייב אלא חדא. השתא הוי דבר שהיה מכלל, ויצא מן הכלל, ללמד על הכלל כולו יצא. דמה אחותו שהיא מיוחדת וחייבין עליה בפני עצמה, אף כל שהיא ערוה חייבין עליה בפני עצמה חטאת. דכל דבר שחייבין על זדונו כרת (ו)על שגגתו חטאת. ולרבי יצחק. דקאמר בפרק אלו הן הלוקין [מכות י"ד ע"א], ונכרתו הנפשות העושות, הא לדונם. בכל העריות. בכרת ולא במלקות. דאם התרו בו למלקות אינו לוקה. דלאו שניתן לאזהרת כרת הוא, לפיכך אין לוקין עליו. דלא היה לעונשו כרת אא"כ הזהיר עליו. הלכך אזהרה לא למלקות ניתנה. נפקא ליה. דחייב על כל אחת ואחת מואל אשה. ובכריתות [ב' ע"ב] מסיק דלכולי עלמא לחלק מואל אשה נפקא, וכרת דאחותו נפקא לחייבו על אחותו (נפקא).
כתיב. באשת אח. ערירים יהיו. משמע דאם היו עכשיו ערירים כן ימותו. יש לו בנים קוברן. והיינו ערירים יהיו, שיבואו לידי ערירים. אין לו הולך ערירי. והיינו ערירים ימותו. ה"ג דאי כתב רחמנא ערירים יהיו. (דהו"ל) [דה"א] הכי משמע, סופן להיות ערירים, שימותו בניהם שיש להם עכשיו ויהיו ערירים, אבל בשעת מיתה לא מייתי ערירים, דבני דהוו ליה מחטאיה ואילך לא ימותו. ואי כתב רחמנא ערירים ימותו. [הוה אמינא] סופן להיות ערירים. דאי כתב ערירים יהיו משמע השתא לאו ערירים הם. ואית דמשבשי לכולהו ספרי, ואי כתב רחמנא ערירים יהיו מחטאיה ואילך משמע להו יהיו בהוייתן יהיו ולא יהיה להם לעולם זרע. ולא צריך.
העראה בחייבי לאוין. שיהיה חייב כגומר. מנלן. דמתניתין קאמרה הבא על העריות או פסולות כגון אלמנה לכהן גדול, דעריות ופסולות כי הדדי חשיב להו לכל מילי דביאה. מדגלי רחמנא שכבת זרע בשפחה חרופה. דכתיב [ויקרא י"ט] ואיש כי ישכב את אשה שכבת זרע והיא שפחה נחרפת לאיש. ושפחה חייבי לאוין היא, דכתיב לא יהיה קדש. וגלי בה רחמנא דלא מייתי [אשם] עד שיגמור ביאתו, דכתיב בה שכבת זרע. מכלל דכולהו חייבי לאוין. דלאו אשם. כגון ממזרת ושפחה שאינה חרופה בהעראה. מיחייבי. והא ליכא למימר דלמיגמר מיניה כתב רחמנא דאם כן בלאו דידיה הוה ליה למכתב, אלא להכי כתב רחמנא [גבי] קרבן, לומר דחיוב חטאת לא בא אלא על גמר ביאה אבל חיוב לאו לא בא [על גמר ביאה בלבד] אלא אפילו על העראה. אי נמי אי למיהוי בבנין אב כתביה רחמנא, ליכתוב גבי אחד משאר [חייבי] לאוין דלא קאי עלייהו אלא בלאו. אבל משפחה חרופה ליכא למיגמר מידי, דאיכא למפרך מה לשפחה חרופה שכן אשם. שפחה חרופה. שפחה כנענית מאורסת לעבד עברי. הוא מותר בה. כדכתיב [שמות כ"א] אם אדוניו יתן לו אשה. בקורת תהיה. בכריתות [י"א ע"א] מפרש, תהיה בקריאה, כשמלקין את החייב קורין לפניו והפלה י"י את מכותך וגו' במסכת מכות [כ"ג ע"א]. ומדמפרש שפחה חרופה במלקות, מכלל דשאר חייבי לאוין אינו חייב אלא בגמר ביאה. דכהונה מנלן. כגון אלמנה וגרושה. אתיא קיחה קיחה. כתיב גבי כריתות כי יקח וכתיב בחייבי לאוין דכהונה לא יקחו. דמשפחה [חרופה] לא גמרינן אלא לאו השוה בכל דומיא דשפחה חרופה. דחייבי עשה. ראשון ושני דמצרי ואדומי דכתיב בנים אשר יולדו להם דור שלישי יבא להם, הא ראשון ושני [לא] יבא. ולאו הבא מכלל עשה עשה.
<h2>דף נה:</h2>
ביאה ביאה. מחייבי לאוין דכתיב בהם לא יבא ממזר. יבמה לשוק. בלא חליצה מנלן דהעראה כגמר ביאה. אי למ"ד עשה. היינו דאמר לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר, לא תהיה בה הויה לזר. ולא משמע ליה ללאו. ואליביה ביבמה לשוק [ליכא] אלא עשה דיבמה יבוא עליה ולא אחר. ואי למ"ד. שמואל [דאמר לקמן (צ"ב ע"ב)] בעניותנו צריכה גט מספקא ליה אי ללאו אי דלא תפסי בה קדושין, ועשה גרידא הוא דאיכא. סוף סוף. לדברי שניהם העראה כגמר [ביאה], דהא אי חייבי לאוין אי חייבי עשה הויין. ה"ג אלא יבמה ליבם מנלן. דמקניא ליה בביאתו בהעראתו כגמר ביאה. [ביאה ביאה]. כתיב יבמה יבא עליה וכתיב לא יבא ממזר. אשה לבעלה. לענין מקדש בביאה. מנלן. דבהעראה מקדש. קיחה וקיחה. כתיב הכא כי יקח איש אשה, ומהכא ילפינן קידושי ביאה. וכתיב בחייבי כריתות קיחה. באשת איש. ואל אשת עמיתך לא תתן שכבתך לזרע לטמאה בה. והא אתרבאי בהעראה מהיקישא דרבי יונה.
שכבת זרע בסוטה. הנאסרת מן הספק ושכב איש אותה שכבת זרע. כדאמרן. דבעינן גמר ביאה. דלא תימא כי היכי דמיחייב עלה מלקות בהעראה, נמי ליחייב אשם בהעראה. למשמש מת. באבר מת בלא קושי, דאינו ראוי להזריע. סד"א הואיל ולאחר מיתה שאר הבעל מקרי. דכתיב גבי טומאה כי אם לשארו, ואמרינן שארו זו אשתו, מיחייב עלה, קמ"ל שכבת זרע הראוי להזריע. לשקינא לה שלא כדרכה. אל תסתרי עם פלוני להבעל לו שלא כדרכה, והלכה ונסתרה, שותה. משכבי אשה כתיב. הוקשו שניהם, ואמאי לא תשתה. לדרך איברים. אל תסתרי עם פלוני להתקרב אליו קירוב של איברים, דאינו קנוי כלל, דהא לא קינא לה מביאה. פריצותא קאסר רחמנא. כלומר פשיטא דלאו קנוי הוא, ומאי קא סליק אדעתין דתיהוי קנוי, אטו משום פריצות וקלות ראש מי אסר רחמנא אשת איש דאיצטריך למישרייה. בנשיקה. אבר תשמיש נושק במקום תשמיש. מאי איכא למימר. הא אפיקנא בכל חייבי לאוין דהעראה כגמר ביאה, וסוטה בכלל. ובשלמא למ"ד זו הכנסת עטרה, אבל נשיקה לאו העראה היא, דלא מיתסרא לבעלה, שפיר קאמר דלאו קנוי הוא. אלא למ"ד נשיקה. העראה היא. (דממני) [דסבירא] ליה גמר ביאה זו הכנסת העטרה, מכלל דנשיקת העראה היא. בקפידה דבעל תלה רחמנא. דהא כתיב כי תסטה אשתו. אי אפשר שלא ידחוק. מתוך שהשפתים רכות, והנה הוא נהנה, וחייב. גמר ביאה זו הכנסת העטרה. מכלל דנשיקה העראה היא, כשמואל. שכבת זרע. אינו חייב. בשפחה חרופה קאי. מירוק גיד. שגמר כל הביאה ממש ומכניס כל הגויה. מירוק עטרה. מכניס העטרה וממרק הזרע. והכי נמי א"ר יוחנן זו הכנסת עטרה. לא שנא איכא מירוק ולא שנא [ליכא מירוק]. עטרה. ראש הגיד, ואינה מן אלא בשר. והאמר רבה בר בר חנא. (לא אמר הכי) [דאמר] לעיל משמיה דרבי יוחנן גמר ביאה זו הכנסת העטרה, מכלל דהעראה זו נשיקה. או אנא שקראי. טעיתי בשמעתיה דרבי יוחנן. (או) אדרבה בר בר חנא ודאי פליגא. דהא אמר הכנסת עטרה גמר ביאה, (ולרבה) [ולרבין] נשיקה לאו כלום היא. או דילמא תרוייהו. בין (לרבה) [לרבין] בין לשמואל העראה נינהו. ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי. לא מנשיקה עד עטרה [העראה] קרי ליה. שמואל. ורבה בהא נמי מודה ... דהכי מצי לשנויי, דלא פליגא אדרבה בר בר חנא. כאן במירוק כאן שלא במירוק. מכאן ואילך. מהכנסת עטרה ואילך. אינו אלא נשיקה. ופטור. ומדפטר בנשיקה פליגא אדשמואל. דקרי לנשיקה העראה, והעראה רבינן ליה לחיובא.
<h2>דף נו.</h2>
מאי קנה. ארישא קאי שאם בא עליה בין באונס או בשוגג. קנה לכל. באחת מן הביאות הגרועות הללו, כגון אונס או מזיד, קנאה לכל דבר, ליורשה וליטמא לה ולאכול בתרומה מיד. דקיימא לן לקמן בפרק אלמנה [ס"ז ע"ב], והיבם והאירוסין פוסלין אם היא בת כהן נארסה לישראל פסלוה אירוסין מתרומה דבי נשא, דכתיב ובת כהן כי תהיה לאיש זר, והא אית בה הויה, דהא נתארסה. ואע"ג דהאי קרא נדרש [ס"ח ע"א] לנבעלת לפסול לה, אין מקרא יוצא מידי פשוטו. וכן יבם ישראל כיון שהיא זקוקה, לא קרינא ביה ושבה אל אביה, ואינה חוזרת לאכול בתרומה דבי נשא עד שיחלוץ לה. ואין מאכילין. אם היא בת ישראל והוא כהן ונתארסה לו אינה אוכלת עד שיכנוס, כדאמרינן בכתובות [נ"ז ע"ב], גזירה שמא ימזגו לה כוס בבית אביה ותשקה לאחיה ולאחותה. וכן יבם כהן אינו מאכיל כל זמן [שלא בעל], אע"פ שמתחלה היתה אוכלת על ידי בעלה, על ידי יבם אינה אוכלת, דלא קרינן בה קנין כספו, הא לאו קנינו כל זמן שלא נבעלה, וקנינא דבעל פקע ליה, אבל כי בעל, ביאה כל דהו מהני דאוכלת בתרומה. האמורים בפרשה. [בפרשת] יבמין, שכתוב בה מקרא זה יבמה יבא עליה, ודרשינן ליה בין באונס בין ברצון בין במזיד בין בשוגג. לירש. דכתיב יקום על שם אחיו. ולפוטרה מן היבום. דאם מת ולו בנים מאשה אחרת מותרת לשוק, או אם הוציאה בגט מותרת בלא חליצה, או אם היתה לה צרה נפטרה בביאתה של זו. אבל בתרומה לא אכלה, דלא קנאה אלא למה שכתוב בפרשה.
מן הנישואין. היכא דנפלה לפניו מן הנישואין, שכבר היתה אוכלת בחיי אחיו, ומשמת ובטל קנינו פסקה לאכול, דכולי עלמא לא פליגי דקניא לה הך ביאה גרועה להאכילה. מן האירוסין. שנפלה לפניו מן האירוסין ולא אכלה מעולם. דהא רבי רחמנא ביאת שוגג כמזיד. לאו דוקא, אלא כרצון, דביאה גמורה. לאוקומי במקום בעל. שאם היתה אוכלת בחייו תאכל בשביל זה. ולא לאלומי מבעל. דמאחר [שלא] (ש)בעל לא היתה אוכלת, דאין אשה אוכלת בתרומה עד שתכנס לחופה, האי נמי לא אלים מיניה. ודוקא בביאה בלא דעת קנין, אבל בביאה גמורה אוכלת ואפילו לשמואל. כל שהבעל מאכיל. כגון נשואה. יבם מאכיל. בביאה. וכל שאין הבעל מאכיל. כגון ארוסה. אין היבם מאכיל בביאה גרועה.
אינה אוכלת. דהך חופה לאו חופה היא, שנעשית בחרשות. דאע"ג דבאירוסין גרידי מיכל אכלה מן התורה כקנין כספו, והשתא כנסה חרש, ליכא למיחש לשמא ימזגו לה כוס ותשקה, אפילו הכי לא אכלה כטעמא דלקמן דגזרינן נישואי חרש לקדושי חרש. דאי אמרת נישואי חרש מאכילין, הואיל וקידושין בפקחות, אתי למימר נמי היכא דקדיש בחרישות בנישואין מאכילין. והא ודאי אין מאכילין, דאימת קנייה, הא לא היה לו [שעת הכושר] להקנות מקדושין עד עכשיו. מת. חרש זה לאחר שכנסה ונפלה לפני יבם חרש. אוכלת. דלא גרעה ביאת חרש מביאת שוגג ואונס שאינו מתכוין לקנות ורבייה רחמנא לגבי יבם. אלא לשמואל קשיא. דהא הכא לא אכלה [מעיקרא] וקא אכלה השתא. אימא כנסה ואחר כך נתחרש אוכלת. מת חרש זה אחר שכנסה ונתחרש, ונפלה וכו' אוכלת, [דהא אכלה] מעיקרא. ומאי בזו יפה כח. [ומאי יפוי כח] איכא, הא בעל נמי חרש הוא.
מעיקרא. קודם נשואין דברי הכל לא אכלה, הואיל ולא אכלה מעיקרא, ולא אלימא ביאת שוגג להאכיל במקום שאין הבעל מאכיל. דהא קאכלה מעיקרא. רחמנא רבייה להך ביאה, והדרא למילתא קמייתא לאכול בתרומה דמעיקרא. אבל בתרומה לא. אע"ג דמעיקרא אכלה השתא לא אכלה. כל ביאה שהבעל מאכיל בה. דהא ודאי בעל אינו מאכיל בביאה גרועה אלא היכא דנתכוין לקנות, דקרינא ביה יקנה נפש. בשלמא לרב. אע"ג דהא מתניתא פריכא ליה, דקתני אכלה, ואע"ג דלא אכלה מעיקרא והויא כנפלה מן האירוסין דלא אכלה לדברי הכל. מתרץ לה כדתרצינן מעיקרא. אליבא דשמואל חסורי מחסרא והכי קתני לשמואל כנסה ואחר כך נתחרש אוכלת מת ונפלה לפני יבם אוכלת דהא אכלה מעיקרא. אלא לשמואל. דאמר אפילו האוכלת בחיי בעלה אינה אוכלת בשביל יבם זה בביאה גרועה. קשיא. דהא ביאת חרש כביאת שוגג ואונס היא בלא כונת קנין ואכלה.
נולד לה בן אוכלת. בשביל בנה. דנפקא לן בפרק יוצא דופן [נדה מ"ד ע"א] מהאי קרא ויליד ביתו הם יאכלו בלחמו, קרי ביה יאכילו. מת הבן. והאב קיים. רבי נתן אומר אוכלת. בשביל בעלה הואיל וכבר אכלה בשביל הבן. דאע"ג דחרש אינו יכול להאכיל. מיית לה. בלא בן תיכול. קסבר ר' נתן נשואי חרש. שקידש כשהוא פקח. נשואין מאכילין. משום הכי מת הבן אוכלת משום בעל, אבל משום בן ודאי לא אכלה. דלא גזרינן נשואי חרש אטו קדושי חרש. נולד לה בן למה לי. הא בלא בן נמי אכלה. [משום רבנן]. היכא דנולד לו בן מודי דאכלה. ולפלוג רבי נתן. עלייהו ברישא דאשמועינן רבי נתן דאפילו לא אכלה מעיקרא, אכתי ממילא ידעינן דהיכא דנולד לו בן והיה לה שעת הכושר דאוכלת. והדר פליג ר' נתן עלייהו. ואוכלת דא"ר נתן אכולה מילתא קאי, בין אסיפא דמת הבן, בין ארישא דקודם שנולד לו בן, דקאמרי רבנן אינה אוכלת, וקאמר איהו אוכלת משום נשואי חרש. אי הכי. דרבי נתן ארישא [נמי] פליג, מינטר הוה נטיר ר' נתן עד סיומא. ליתני מת הבן אינה אוכלת רבי נתן אומר אוכלת. דתהוי כולה מילתא דרבנן בחדא, והדר פליג ר' נתן אחדא משום נשואי חרש. אבל השתא ליכא למימר דנטר להו עד סומא, ובמת הבן לחודא פליג.
<h2>דף נו:</h2>
ואנהרינהו לעיינין ממתני'. האיר עינינו בה. אע"פ שמותרת לבעלה. כדמפקינן לקמן, והיא לא נתפשה, הא נתפשה פסולה לכהונה. אם מת בעלה לא תינשא לכהן הדיוט משום זונה, ולכ"ג או אלמנה או גרושה. ותנא תונא. רב ששת קאמר לה. תונא. תנא דידן, כמו אחונה אבונא. מאי וכן. אאונס, דקתני דהבא על אחת מכל העריות פסלה לכהונה, ואשת איש מן העריות היא. לא מהעראה. ולעולם אשת איש ישראל שנאנסה לא נפסלה מן הכהונה הואיל ומותרת לבעלה. עיקר העראה בעריות כתיבא. והיכי מדמה לה מתניתין ליבמה כאלו מיבמה גמר לה. אשלא כדרכה. דקתני מה שלא חלק בין ביאה לביאה, דהיינו ביאה כדרכה לביאה שלא כדרכה. ועלה תני "וכן הבא על אחת מן העריות שבתורה" פסולה לכהונה משום זונה. ולעולם ברצון. וגמרינן ביאה ביאה מיבמה. דרבינן [בה] ולקחה שלא כדרכה. אלא מאי וכן אשלא כדרכה דמחייבי לאוין. אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט. דלא כתיב ביה משכבי אשה. אבל משום העראה לא שייך למתנייה דהא רבינן לעיל העראה לחייבי לאוין מקיחה קיחה דעריות.
בעלה. אם בא עליה לאחר מכאן לוקה עליה משום זנות, דכתיב זונה לא יקחו, וסתם זונה היא מנאפת תחת בעלה, שטעתה תחת בעלה לזרים. וזו אע"ג דנאנסה, גבי (זרים) כהן לא פליג רחמנא בין אונס לרצון, כדגמרינן מוהיא לא נתפשה והיא מיעוטה, דמשמע היא אשת ישראל הוא דיש חילוק בין נתפשה ללא נתפשה, אבל אשת כהן אין חילוק. משום שם טומאה לא לקי. בתמיה. הא אמרינן בפרק קמא [י"א ע"ב], הא מה אני מקיים אחרי אשר הוטמאה סוטה שנבעלה, וכתיב לאו, וכל לאו הבא מכלל עשה [עשה], והיכי תו אמרת דבעלה לוקה עליה. הכל היו בכלל זונה. כל הנבעלות תחת בעליהן בין באונס בין ברצון, בכלל זונה לא יקחו היו, שהרי נבעלו בעילת זנות, והוציא לך הכתוב אשת ישראל שנבעלה באונס מן הכלל. אבל אשת כהן דקיימא בלאו דידיה, בין בלאו דלא יקחו בין בלאו דלא יוכל [בעלה הראשון לשוב לקחתה]. איכא דאמרי. משום כך אמרינן [משום זונה לא לקי] דכל באונס לא קרינן ביה זונה, הואיל ואינה טועה מאחר בעלה. דלאו הבא מכלל עשה עשה. אבל משום טומאה לא.
מתניתין. אלמנה לכהן גדול. אלמנה בת ישראל שנתארסה לכהן גדול. או גרושה וחלוצה. בת ישראל שנתארסה לכהן הדיוט. מן האירוסין לא יאכלו בתרומה. דבית בעלה. ואליבא דמשנה ראשונה דאמר בכתובות הגיע זמן ולא נישאו אוכלות משלו ואוכלות בתרומה. וקאמר ר' מאיר אלמנה בת ישראל לכהן גדול אע"ג דקנין כספו היא וקידושיו קידושין, ושאר הארוסות אוכלות בתרומה מן התורה, (ו)זו הואיל ומשתמרת לביאת עבירה לא תאכל בתרומה, וכדמפרש טעמא בגמרא קו"ח וכו'. מכשירין. ואפילו היא בת ישראל אוכלת בתרומת כהן גדול ע"י קידושי עבירה דקנין כספו היא. ואי משום חללה כל זמן שלא בא עליה לא מיחללה, דהכי מוכח בגמרא, דהא מתניתין בבת ישראל איירי, מדקאמר ר' אושעיא פצוע דכא כהן שקידש בת (כהן) [ישראל]. נתאלמנו או נתגרשו. מן הכהנים הללו. מן האירוסין כשירות. להנשא לכהנים הדיוטות, הנך דנתארמלו מן האירוסין לא שוייה חללה. והנך נמי דנתגרשו, אם בנות כהנים הן חוזרות לתרומה, דכל זמן שלא נבעלו לא שויתינהו חללות. מן הנשואין נתארמלו. הנך פסולות, אחר שנישאו לכהנים הללו, או שנתגרשו מהן, פסולות הנך דנתאלמנו לכהונה, והנך דנתגרשו לתרומה, דשוייה חללה. דכיון דנבעלה לפסול לה פסלה.
[גמרא]. קדושי רשות. (כהן) [ישראל] שנשא בת כהן. אין מאכילין. דבאיזה תרומה יאכילנה. קידושי עבירה. דאלמנה לכהן גדול לא כל שכן דאין מאכילין. שכן אין לו להאכיל במקום אחר. אפילו נשאת. תאמר. בקידושין הללו שיש לו להאכיל בראויה לו. פצוע דכא [כהן] שקדש [בת ישראל]. דמשתמרת לביאה פסולה היא, דכתיב לא יבא פצוע דכא, פצוע דכא ישראל שקידש בת כהן לא מצי נקיט, דבמאי [באו] לפלוגי ביה, הא ודאי לא אכלה אפילו אינו פצוע דכא שהאירוסין פוסלין בה. פצוע דכא כהן שקדש בת כהן לא מצי למינקט ולאוריי בה כח איסורא דרבי מאיר, דאפילו בזו שהיתה לה שעת הכושר בבית אביה לאכול בתרומה פסלה. משום כח היתירא דרבי אליעזר, עדיף לאורויי בפצוע דכא כהן שקדש בת ישראל, דקדושי עבירה מאכילין בתרומה, אף זו שלא אכלה מימיה תרומה, אע"ג דאין לו להאכיל במקום אחר כדמפרש ואזיל. הא נמי לא אכלה. אע"ג דשאר מאורסות לכהן אוכלות מן התורה אליבא דמשנה ראשונה, היא לא אכלה. הא נמי אכלה. דקנין כספו היא ואוכלת דבר תורה ועוד דבעיל לה דשויא חללה.
<h2>דף נז.</h2>
משתמרת. מצפה לבוא לידי ביאה פסולה. הכא אין לו להאכיל במקום אחר. שאין לך אשה מותרת לו. בבת גרים. שמותר לישא בת גרים. קסבר קהל גרים לא איקרי קהל, ואין בנותיהן בכלל לא יבא פצוע דכא בקהל י"י. ונושאה בהיתר, כמאן דאמר לקמן גר שנשא גיורת בתו כשרה לכהונה. ומאכילה בתרומה כשאר כהן שמאכיל את קנין כספו. והא בעי מיניה רבי יוחנן מרבי אושעיא. לקמן בשמעתין. ולא פשיט ליה. אי מאכילה בתרומה, אי לאו. והואיל ור' אושעיא גופיה לא קים ליה אי מאכילה בתרומה או לא, היכי לימא איהו גופיה באנו למחלוקת וכו'. משום דיש לו להאכיל בבת גרים. איתמר. לשנויי קושיין אתא. ומאכילה בלא ידעה. דתנן בהערל [ע' ע"א] פצוע דכא וכרות שפכה הן ועבדיהם יאכלו בתרומה נשיהם לא יאכלו ואם לא ידעה משנעשה פצוע דכא, הרי אלו יאכלו שאוכלת כדרכה אע"פ שמשתמרת היא לביאה פסולה, הואיל ובהיתר קידשה וכינסה, ועד עכשיו אכלה בתרומה על ידו. אבל אם בא עליה משנעשה פצוע דכא לא תאכל דשוויה חללה שנבעלה לפסול לה ופסלה, אלמא מצינו פצוע דכא כהן מאכיל במקום אחר, הילכך בקידושי עבירה נמי מאכיל כל זמן שלא עשאה חללה. שאני התם. משום הכי אוכלת אשתו מאחר שלא ידעה, הואיל והיתה לה שעת הכושר באכילה קודם שנעשה פצוע דכא. אבל זו שקדש לאחר שנעשה פצוע דכא לא היתה לה שעת הכושר באכילה פסולה. שכבר אכלה לא אמרינן. ולא הוי טעם דמהך טעמא אמרינן אכלה. ובעי מיניה מילתא ואמר ליה. פירש לו מה ששאל. ומנו גברא רבה. ריש לקיש. לאו גברא רבה הוא. ואמאי לא אהדרת ליה מידי. דלית ליה פתרי. אינו יודע לפרשה.
למאן אילימא לרבי יהודה. תלמודא הוא דקא בעי, ומפרש ואזיל עד סיפא ופשטה. אבל רבי אושעיא לא פתר ביה מיד[י], כדאמר לעיל הא בעי מיניה ולא פשט לה. אי לרבי יהודה. דאמר בקידושין בת גר זכר כבת חלל זכר ובת חלל זכר פסולה לכהונה, בעשרה יוחסין [ע"ז ע"א]. בין בקדושתיה קיימי. כהן הנעשה פצוע דכא בקדושת כהן עומד ואסור בכל האסורות לכהונה. בין לאו בקדושתיה קאי. דנימא דמשנעשה פצוע דכא פקעה ליה קדושתיה מיניה, ואינו מוזהר על אשה פגומה לא אכלה. ובעיא הוא לקמן בהערל פצוע דכא כהן מהו בגיורת בקדושתיה קאי ואסיר או דילמא לאו בקדושתיה קאי ושרי. הלכך קתני הכא בקדושתיה קאי, בין לאו בקדושתיה קאי. כבת חלל זכר. וכיון דבקדושתיה קאי הרי היא פסולה לו ועשאה כחללה בביאתו. ואם לאו בקדושתיה קאי. ואינה אסורה לו משום קדושת כהונה, אפילו הכי לא אכלה, שאסורה לו משום פצוע דכא דהא אמרת קהל גרים אקרי קהל. אי לר' יוסי בין בקדושתיה קאי. דאסור בפסולות כשאר כהן, הא לאו פסולה היא ואכלה. קנין דאישות מקנין. כל זמן שלא ידעה ילפינן. דהא אמר. בעשרה יוחסין אף גר שנשא וכו'. ואי לאו בקדושתיה קאי. כלומר ואי משום דפצוע דכא ונאסרה זו להנשא לו. הא אמרת קהל גרים לא אקרי קהל. ולא נאסרה ומיכל אכלה, דמשתמרת היא לביאה כשרה. איידי דלרבי יהודה נקט אי לאו דבקדושתיה נקיט נמי לרבי יוסי, אע"ג דלא איצטריך. דהא מדקאמר בקדושתיה קאי ואכלה, איכא למשמע דקהל גרים לא איקרי קהל.
אלא אליבא דהאי תנא. קא מבעיא ליה לר' יוחנן דתניא וכו' עד שתהא אמה מישראל. דכתיב אלמנה וגרושה לא יקחו להם לנשים כי אם בתולות מזרע בית ישראל, מי שיש בהן מקצת זרע ישראל. ובבת גרים שאמה ואביה גרים פשיטא לן דר' אליעזר סבר לה כר' יוסי דלא איקרי קהל. וקא מיבעיא ליה לר' יוחנן בת גרים שאמה מישראל שנשאה כהן פצוע דכא מהו שיאכילנה בתרומה אי סבירא ליה לרבי אליעזר דקהל גרים אקרי קהל, מי אמרינן כי א"ר אליעזר דאהני אמו מישראל, הני מילי להוסיף בה כשרות ולהכשירה לכהן. דאי לאו אמה מישראל היתה פסולה לכהן והשתא אהני להכשירה. אבל שתהא כבת ישראל לכל דבריה, לאחשובי קהל לא, דאכתי גיורת כשירה היא מיקריא. ואי סבירא ליה דקהל גרים לא מיקרי קהל, האי נמי קהל גרים הוא, ופצוע דכא מותר בה ואכלה בתרומה על ידי כהן פצוע דכא שנשאה. או דילמא אהני אמה מישראל אף למיחשבה קהל דישראלית גמורה היא, ואסור בה פצוע דכא, ונפסלה בתרומה משום דנבעלה לפסול לה ושוייה חללה. ת"ל וכהן כי יקנה נפש. דמצי למכתב וכי יקנה נפש, דהא כולה פרשתא בכהן איירי. אלא להכי כתב לך וכהן, דיש לך כהן אחר שהוא מאכיל את קנינו בתרומה. ואיזה זה פצוע דכא. שמאכיל בתרומה בת גרים שמותרת לו, דלא איקרי קהל. השתא קרא למאן איצטריך, אי לרבי יהודה, האמר כו', ולא מפליג בין גר שנשא ישראלית לגר שנשא גיורת. ואי לרבי יוסי. כיון דלא שמעינן ליה דמשום אמה מישראל איתוסף שם מידי בבת גרים, דגר שנשא גיורת נמי בתו כשרה לכהונה, תו לא איצטריך קרא אליביה, לפצוע דכא כהן שקדש בת גרים, דהא אליביה כולהו בנות גרים אפילו אין אמה מישראל חד דינה אית להו. וכיון דשמעינן ליה דקהל גרים לא איקרי קהל, כי [הות] אמה מישראל נמי לאו קהל הוא. ולמה לי קרא, פשיטא דמאכילה. אלא לאו לרבי אליעזר בן יעקב. משום דשמעינן ליה לרבי אליעזר [בן יעקב] דמשום אמה מישראל איתוסף כשרות, ולא ידעינן אי כשרות לכולי מילי איתוסף בה לאחשובה קהל, או לא. ואייתר ליה קרא דכהן פצוע דכא מאכילה בתרומה, לומר לך דלאו קהל איקרי, דכשרות גרידא לכהונה איתוסף, ולא כשרות לאחשובי קהל.
<h2>דף נז:</h2>
יש חופה לפסולות. המכניס לחופה אחת מן הפסולות, כגון כהן גדול שהכניס לחופה אלמנה בת כהן. ומתחילה לא קידשה, אע"פ שלא בא עליה. פסלה מתרומה דבי נשא, דחופה ככינוס בעילה דמי. תיקוני הילולא קרי חופה כגון יוצאה בהינומא וראשה פרוע [כתובות ט"ו ע"ב] ורמו שערי באסינתא [שם ח' ע"א]. אין חופה לפסולות. ולא פסלה לה חופה. אבא. משום דקשיש מיניה קרי ליה אבא לשון רבי ונשיאי. פחותה מבת ג' שנים ויום אחד. דאינה ראויה לביאה. ובתולותיה חוזרין. דמשום הכנסת חופה לא מיפסלא בתרומה דבי נשא, דחופה מאי טעמא קניא משום דכבעולה היא, וזו אפילו בא עליה אין ביאתה ביאה. אף אנן נמי תנינא. דאין לה חופה, כיון דאינה בת ביאה. דהא קא חזינן בהך ברייתא דאין ביאתה פוסלתה. דכיון דאין ביאתה פוסלתה כ"ש דאין חופתה פוסלתה, דהא חשיבות חופה אינו אלא משום שהיא קרובה לביאה. והיכא דביאה לא חשיבא כל שכן חופה. מתקדשת בביאה. אם מסרה האב לשום קידושי ביאה. אבל פחותה מכאן אינה ביאה להתקדש בה, דאינו אלא כנותן אצבע לעין, ומדמע וחוזר ומדמע [נדה מ"ה ע"א]. ואם נפלה לפניו ליבום ובא עליה לשם יבמות. קנאה. כאשתו לכל דבר. ומטמאה את בועלה. נדה קטנה אפילו בת יום אחד נעשית נדה. ואם היתה נדה מטמאה את בועלה כשאר נדה למטמא משכב תחתון כעליון. במסכת נדה מפרש בפרק בנות כותים [ל"ב ע"ב], שיהא תחתונו של בועל נדה כעליונו של זב, מה עליונו של זב כסות שעליו שאינו דורס ולא שוכב עליו מטמא אוכלין ומשקין ולא מטמא אדם וכלים, כדנפקא לן מקרא במסכת נדה [ל"ג ע"א], אף תחתונו של בועל נדה, כגון משכבו ומדרסו, מטמא אוכלין ומשקין, ולא אדם וכלים כתחתונו של נדה עצמה, שהיא הויא מדרס ואב הטומאה. ניסת לכהן. ונבעלה. אוכלת בתרומה. אבל פחותה מבת ג', אע"פ שקדשה וניסת לו ונבעלה, אינה אוכלת. דהואיל דאין ביאתה ביאה כארוסה דמיא דאינה אוכלת בתרומה עד שתיכנס לחופה. כמשנה אחרונה דאמרו בכתובות [נ"ז ע"א] הגיע זמן ולא נישאו אוכלת משלו ואוכלת בתרומה זו משנה ראשונה, ב"ד שלאחריהם אמרו אין ארוסה בת ישראל אוכלת בתרומה עד שתיכנס לחופה. מן הפסולין. חלל נתין וממזר. פסלה. מתרומת בית אביה. בת שלש שנים ויום אחד דמיפסלה בביאה. כדקתני הכא, הוא דאיכא למימר דמיפסלה בחופה, אבל פחותה מבת שלש דלא מיפסלא בביאה כל שכן דלא מיפסלה בחופה. והך ברייתא תיובתא דשמואל היא.
<h2>דף נח.</h2>
באנו למחלוקת דרבי מאיר ורבי אלעזר. אע"ג דמתניתין לא איירי כלל אלא בכהן גדול שנשא בת ישראל, דלא אכלה מעיקרא. מיהו בההוא טעמא ובההוא קל וחומר גופיה איכא לאיתויי נמי אלמנה בת כהן שנתקדשה לכ"ג ולפוסלה מתרומה דבי נשא. והכי אמר ר' מאיר ק"ו בדין קידושי עבירה, מה קידושי רשות כגון בת כהן שנתקדשה לישראל שאינן קידושי עבירה אין מאכילין, כלומר אין מניחין אותה לאכול, דתנן לקמן [ס"ז ע"ב] האירוסין פוסלין, קידושי עבירה לא כל שכן. אמרו לו לא אם וכו' שאין לו לישראל להאכילה במקום אחר. לרבי מאיר דאמר קידושין פוסלין, חופה, בלא קידושין נמי פסלה, דלא גרעה. דקנה לה. לגמרי. תאמר בחופה דלא קניא. בלא כסף או שטר או קדושי ביאה, כדאמרינן בפ"ק דקידושין [ה' ע"א] ותהא חופה קונה מקל וחומר ופשטינן דאינו קונה. אי נמי. לאידך גיסא. עד כאן לא קא אמרו ר' אלעזר ור' שמעון התם. בקידושין לא פסלינן. אי איכא למימר. אי בעית לאוקומי פלוגתא דרב ושמואל כתנאי. מוקי לה כהנך תנאי. דתניא נותנין לבתולה שנים עשר חדש ולאלמנה ל' יום. משתבעה הבעל, לפרנס את עצמה. נישאו זו או זו, כשירות או פסולות. נישאו לכהן, זו וזו ומאי זו או זו, כשרות או פסולות, בתולה או אלמנה. או שנכנסו. הנך נשים כשירות או פסולות לחופה ולא נבעלו. אוכלות משלו כו'. דסבר חופה לא פסלה, דאין חופה לפסולות. נכנסו מכלל וכו'. תרוצי קא מתרץ לה, דלא תקשי מינה ובה. נישאו ממש. בבעילה בתמיה. וכי ביאה בפסולות מי איכא למ"ד דלא פסלה מתרומה דבי נשא. אלא פרושי קא מפרש, נישאו כיצד כגון שנכנסה לחופה ולא נבעלה. אוכלות משלו. משום דחופה לא פסלה. וכל שביאתה מאכילתה. כגון בת ישראל לכהן. חופתה מאכילתה. בלא קידושין. כב"ד שלאחריהם שאמרו אין ארוסה בת ישראל אוכלת בתרומה עד שתכנס לחופה. וכל שאין ביאתה מאכילתה. כגון פסולה. והשתא מיהא שמעינן לה לר' ישמעאל דאמר חופה פסולה אינה מאכלת, והוא הדין מדמקיש חופה לביאה, משמע דאם בת כהן היא חופתה פוסלתה כביאתה, דיש חופה לפסולות. ממאי. דבחופה בלא קידושין אמרינן הכי, דילמא בחופה עם קידושין מיירינן, דמשעת קידושין הוא דמפסלה לאכול בתרומה דקידושין קנו בה ואהני בה לפוסלה בתרומה דבי נשא אם בת כהן היא ומתרומה דבעלה אם בת ישראל היא. אי משום דמשתמרת לביאה פסולה היא כרבי מאיר. אבל חופה בלא קידושין דאינה אלימא לקנות הכי נמי דלאו מידי הוא. ואינה מאכילתה בתרומה ואין פוסלתה, דאין חופה לפסולות. כספה מאכילתה מיבעיא ליה. דכיון דחופה לאו מידי הוא ומקידושין הוא דאיפסלא, הוה ליה למתני כספה מאכילתה ואין ביאתה מאכילתה. ואמאי תני חופתה מאכילתה. דילמא איידי וכו'. לעולם הני תנאי לא פליגי ביש חופה, דכולהו אין חופה סבירא להו.
ותנא תונא. במסכת סוטה [י"ח ע"א]. אמן אמן. לרבות כל הני. וקס"ד דה"ק, אם בא להשקותה על סתירה של אירוסין ומשביעה בשבועות האלה על זנות של סתירה, צריכה לענות אמן שלא סטת ארוסה. וכן על סתירה של נישואין ועל סתירה של שומרת יבם וכנוסה. דאם היתה יבמתו וכנסה היבם משקה ומשביעה אף על סתירה שנסתרה בעודה שומרת יבם, ומים בודקין אותה, דאי זנאי בעודה שומרת יבם מתסרא עליה. וכרבי עקיבא דאוקימנא ליה במסכת סוטה [י"ח ע"ב] דאמר אין קידושין תופסין בחייבי לאוין, דמשוה יבמה לשוק כאשת איש, וכי היכי דאשת איש מיתסרא אגברא בזנות, כמו כן שומרת יבם מיתסרא עליה דיבם, וכיון דמיתסרא עליה בת קינוי היא, כעל סתירה של כנוסה, וכדמפרש ואזיל. דקינא לה. והתרה בה אל תסתרי עם איש פלוני. לא שותות. לאחר קינוי דבעינן תחת אישיך. ומתוך שלא שותות לא נוטלות כתובתן, אם קינא לה ונסתרה, לכשתצא אינה גובה כתובה, אם כתב לה מן האירוסין. לפי שהיא גרמה לו ליאסר עצמה עליו שנסתרה. אלא דקינא לה כשהיא ארוסה. ואיסתתרא באירוסין, ונשאה ומשקה לה. מנוקה מעון. שלא בא עליה אחר סתירה, שהתורה אסרתה עליו דכתיב והיא נטמאה. ונכנסה לחופה. דהשתא תחת אישיך קרינא ביה. ולא נבעלה. דהוי ליה מנוקה מעון. ש"מ. מדמשקי לה. יש חופה לפסולות. וקרינא ביה תחת אישך, דקניא לה החופה. ואע"ג דלא חזיא לביאה דהא אסורה לו משנסתרה.
והא מתרצתא היא. וכו' משנה זו דווקא. מבלעדי אישיך. משמע דבעלה בא עליה כבר. מי שקדמה וכו'. והא דאיסתתרא כשהיא ארוסה קדמה שכיבת בעל לבועל. שבא עליה ארוס ועודה בבית אביה. שלא לשם אישות קודם סתירה. והשתא קדמה שכיבת בעל לבועל, והדר נכנסה לחופה ולא נבעלה. ועל ידי אותה כניסה משקה לה. ולעולם איכא למשמע דיש חופה לפסולות. דכוותה גבי שומרת יבם. דקשיא לן נמי היכי דמי אילימא דקני לה כשהיא שומרת יבם ואיסתתרה כשהיא שומרת יבם בת משתייא היא תחת אישך אמר רחמנא כו'. וליכא לאוקמא נמי דקני לה ואיסתתר כשהיא שומרת יבם ונכנסה לחופה ולא נבעלה, נהי דקדמה שכיבת (בעל ל)בועל [לבעל], הא מיהא קדמה ביאתו של הראשון. חופה מיהא לאו מידי הוא למיקרי בה תחת אישיך משום חופה, דחופה ביבמה לא שייכא, דהא לא קני לה אלא בביאה. והשתא על כרחך מוקמית לה שבא עליה יבם לשם זנות בבית חמיה באלמנותה, והדר קינא לה ואסתתרה. משום האי ביאה קרינן בה תחת אישיך ושתיא. שומרת יבם קרית לה כו'. קנה לכל. בביאת שוגג או מזיד. כשמואל דאמר לא קנה. הלכך משום הך ביאה קרינא בה תחת אישך, אבל אשתו מעלייתא לא הויא להשקותה, דיבמה לא מקריא [אשתו] עד דכניס לה.
<h2>דף נח:</h2>
מידי הוא טעמא אלא לרב. הא דמייתינן מהא משנה יש חופה לפסולות, לסיועי לרב מייתינן לה. דקאמר לעיל יש חופה לפסולות. ולדידיה לאו מתרצא היא דבא עליה יבם בבית חמיה לא מיקריא שומרת יבם לרב. אלא לא תוקמא בשומרת יבם כשבא עליה יבם, אלא כגון דעבד בה מאמר. דבת משתיא היא, דמשום מאמר קרינן ביה תחת אישיך. כב"ש דאמרי. פרק ארבעה אחין [כ"ט ע"ב]. מאמר קונה קנין גמור. לעשותה ארוסה גמורה ולהפריח זיקת יבמין. ותו לא מקניא לה בביאת גרידא אלא במסירת חופה כאשה דעלמא. אבל בביאה לחודא לא, כדאמרינן בפ"ד אחין [שם]. הילכך קרי לה שומרת יבם כל זמן שלא נכנסה לחופה אפילו לאחר ביאה. אבל לב"ה ליכא לאוקומה, דלדידהו לא אלים כח מאמר להפריח זיקת יבמין ולחול זיקת אירוסין ונישואין, וקני לה בביאת זנות לגמרי, ולכשקדמה שכיבת בעל לא קפדינן, דהא קדמה לה שכיבת בעל הראשון דאתיא ליה מחמתיה. היינו ארוסה. והא תנא לה. נשואה דידיה. אשתו שלא היתה יבמתו. כנוסת אחיו. ביבמתו שייך לשון כניסה.
רב פפא אמר. לעולם דקני לה כשהיא ארוסה ואיסתתרא כשהיא ארוסה ונכנסה לחופה ולא נבעלה. והאי תנא. הוא דלית ליה משקדמה שכיבת בעל. להשקותה. על ידי סתירה, דתחת אישיך בעינן. אבל מקנין לה. כשהיא ארוסה. להשקותה. על ידי סתירה של אירוסין. כשהיא נשואה. [ולא] נבעלה. דלא חיישינן למה שקדמה שכיבת בעל. ואיכא לפרושי נמי רב פפא אמר לעולם דקני לה כשהיא ארוסה ואיסתתרה ומשקה לה כשהיא נשואה ודקשיא לך אין מנוקה מעון האי תנא הוא דלית ליה בזמן שהאיש [מנוקה] מעון, אלא ההיא מסתבר דליכא דפליג עליה. רב נחמן אמר. מתניתין בדלא קני ואסתתרה כשהיא ארוסה, אלא קני לה כשהיא נשואה ומשקה לה. ועל ידי גלגול. שבועה של עכשיו הוא מגלגל עליה שבועה על כל מה שזינתה תחתיו משנתארסה לו. ומכאן לגלגול שבועה מן התורה [קידושין כ"ז ע"ב].
העושה מאמר ביבמתו פסלה. על כל אחיו, מדרבנן כדאמרינן בפרק ר"ג [נ' ע"ב]. ומדאורייתא לא פקעה זיקת יבמין כל זמן שלא בא עליה, וביד שאר האחין לבא עליה מן התורה. הילכך משתמרת היא לביאה פסולה מדרבנן. דכי היכי דהיא משתמרת לביאתן כך משתמר לביאת אחין שהיא פסולה מדרבנן, דיש ביאה אחר מאמר כדתנן [שם] מאמר לזו ובעל את זו וכו' וכן בשני יבמין ויבמה אחת. אפילו הוא כהן והיא כהנת. דאיכא למימר תאכל ממה נפשך, דאי ככנוסה דמיא תאכל משום בעל, ואי לאו ככנוסה דמיא תאכל משום אב בתרומה דבי נשא. אפילו הכי לא תאכל הואיל ומשתמרת לביאה פסולה. דאורייתא. ביאה שהיא פסולה מן התורה כגון אלמנה לכ"ג. בדרבנן מי אמר. בביאה שהיא כשרה מן התורה ורבנן הוא דפסלוה מי אמר דפסול. עשה בה מאמר. אפילו יש לו כמה אחין. דברי הכל אכלה. בין לר' יוחנן בין לריש לקיש בתרומה דבי נשא. דהא אפילו רבי מאיר לא אמר פסולה אלא משתמרת לביאה פסולה דאורייתא. יש. לזה היבם. אח חלל. בין עשה בה מאמר בין לא עשה בה מאמר. דברי הכל לא אכלה. אפילו היא בת כהן. ואע"ג דעבד בה מאמר כהן כשר, אכתי משתמרת לביאת פסולה דאורייתא היא, שהרי זה חלל הוא, ולא אכלה. ואפילו לרבי אליעזר ולרבי שמעון, כי מכשרי באלמנה לכהן גדול, שיש לו להאכיל במקום אחר, אבל משתמרת ליבם חלל, שאין לו להאכיל, דהא כהן חלל זר הוא ופסול לה לא אכלה. שנתן לה גט. כהן זה ליבמתו כהנת. לא שנא אין לו אחין לא שנא יש לו אחין, ובלבד שיהיו כשרין. דאכתי משתמרת לביאתו, וביאה פסולה היא דחליצה הוא דמפרחא זיקה ולא גט, ועדיין זיקת יבמין עליה, דמדרבנן מהני לה גט ולא מדאורייתא, והויא לה ביאה פסולה דרבנן. ואפילו לרבי אליעזר ולרבי שמעון דאמרי אוכלת הני מילי. על ידי קידושין ומאמר. דיש לו להאכיל. כי האי גונא במקום אחר מן התורה, דמן התורה ארוסה בת ישראל אוכלת בתרומה. אבל. על ידי גירושין מי מאכיל. שלא מצינו שום גירושין שמאכילין בתרומה דברי הכל לא אכלה על ידי שום גט. ואם תאמר. על ידי גירושין נמי מצינו שמאכיל כגון בת כהן שנשאת לישראל ואינה אוכלת, דאפילו חזרה, שגרשה וחזרה לבית אביה אוכלת, דכתיב ושבה אל בית אביה כנעוריה מלחם אביה תאכל. לא דמי, משום דההוא גט פוסק וכורת בינו לבינה וחזרה לבית אביה כבתחילה. אבל הא אכתי אגידא ביה. דצריכה הימנו (גט) [חליצה], הילכך כי האי גונא לא מצינו מאכיל במקום אחר.
<h2>דף נט.</h2>
ובגרה תחתיו. בימי אירוסין קודם שכנסה וכ"ג אסור בבוגרת כדלקמן. מהו שמא בתר נשואין אזלינן. וכיון דלא בא עליה עדיין לא שוייה חללה, וחוזרת לתרומה דבי נשא. או. דילמא. בתר אירוסין אזלינן. וכיון דבגרה באירוסין הויא כמו חללה ופסולה. אמר ליה תניתוה. דלא אזלינן בהא פסול כהונה אלא בתר נשואין בלבד. [נוסחא אחרינא] מהו. קס"ד דהכי קא מיבעיא ליה ובגרה תחתיו ואחר כך מת, אשתו מה היא לתרומה. בתר נישואין אזלינן. וכיון דלא נשאה בוגרת, אע"ג דאגידא ביה, לא שויתיה חללה וחוזרת לתרומה דבי נשא. או. דילמא הא דאמר רחמנא כהן גדול (שיש ליה) [שנשא] בוגרת פסלה, אפי' מן האירוסין קאמר. וזו הואיל ובשעת אירוסין היתה בוגרת, שויתה חללה ואינה חוזרת לתרומה.
תניתוה מן האירוסין כשירות. אלמא דלענין איסור כהונה אזלינן בתר נישואין. והיכא דלא נשאה. אע"ג דכל שעת אירוסין פסולה היתה, לא שויתה חללה דביאה היא דמשויא חללה. ומקדש קטנה ובגרה לא נפסלו מן הקידושין עד שיבעול בבגרותה, דההיא שעתא קא פסיל לה. ואע"ג דכתיב לאיש זר מי שזר אצלה מעיקרא והאי לאו זר אצלה הוא, דהא קידשה [בעודה קטנה], לעניין בגרות מיהא זר הוא אצלה מעיקרא, דבוגרת לא קידש, וגופא אחרינא הוא, וקרינא ביה לאיש זר ופסיל לה. ונפקא לן מינה לקמן והוא אשה בבתוליה יקח פרט לבוגרת שכלו בתוליה. קיחה דקידושין. דקא מזהר רחמנא שלא תהא פסולה בשעת קידושין, ואם עמדה שוב ובגרה קודם שכנסה לא איכפת לן. או קיחה דנישואין בעינן. דלא שנא קדשה ולא שנא לא קדשה, אם בשעת נישואין בוגרת אסורה לו. יכנוס. אלמא הואיל ובשעת קידושין היתה ראויה לו, אע"ג דהשתא לא חזיא ליה אזלינן בתר קידושין. ה"ג שאני התם דכתיב בתולה מעמיו יקח אשה. דמשמע שום אשה כגון הך, ומינה לא ילפינן מידי, דגזירת הכתוב היא. הכא נמי הכתיב אשה. דהאי יקח אשה אכוליה קרא קאי, דכתיב אלמנה וגרושה וגומר. וניזיל נמי בתר אירוסין, דהא שום אשה במשמע. ומשני אחת ולא שתים. אחת יש לך לרבות ולא שתים, אלמנה ובוגרת. ואע"ג דכתיב קרא אחרינא [והוא] אשה בבתוליה יקח, ההוא לאו [קרא] יתירא [הוא], דלא מתרמי למיכתב בתוליה אי לאו דכתיב אשה, אבל הכא מצי למיכתב בתולה מעמיו יקח [בלא] אשה. ומה ראית. לרבות את האלמנה ולהוציא את הבוגרת. בוגרת אישתני גופה. בין אירוסין לנישואין, ומסתבר להוציאה לאיסור דכגופא אחרינא הוא וככונס בוגרת לכתחילה הוא. אלמנה לא אישתני גופא ומסתברא דכי קידש מעיקרא יכנוס.
פיסקא. פשיטא אלמנה סתמא משמע. מתמר. שבי אלמנה בית אביך. דומיא דגרושה. ובגרושה פשיטא לן דמסתמא הוא, ולית לן למילף כדילפת גזירה שוה. ואע"ג דאיכא למילף אלמנה מתמר ותהוי גרושה דומיא דאלמנה. [דלחומרא אמר] אבל להקל לא אמר. בתולה. אי הוה כתיב והוא אשה בתולה יקח, הוה משתמע בתולה כל דהוא כגון בוגרת. ואי הוה כתיב בתוליה משמע בתולים הרבה, והוה משמע עד דאיכא כל בתוליה. בבתוליה. כתיב ב' יתירא. הכי מדרש, במקום בתולים דהיינו בכדרכה, אם נבעלה נפסלה לכהן גדול, אבל נבעלה שלא כדרכה, לא. דלמיסר בעולה שלא כדרכה ליכא למיסר מהאי קרא ולמידרש עד שיהו כל בתוליה קיימין ואפי' שלא כדרכה, דדרשינן ליה אליבא דרבי אליעזר, דכיון דבתולה ממעט בוגרת כל שכן בעולה שלא כדרכה. הילכך כי אתא קרא למישרי אתא וכדדרשינן. בתולה. ואי הוה כתיב בתולה שלימה משמע ומיתסרא בוגרת, השתא דכתיב בתוליה אפי' מקצת במשמע לרבות בוגרת. בבתולותיה. ב' יתירא משמע שתהא בבתוליה שלא אבדה מהם כלום על ידי בעילה בין כדרכה בין שלא כדרכה. דכיון דאיתרבא בוגרת להיתירא איצטריך למיסר בעילה שלא כדרכה. וכמה דאיכא לאוקומי ריבוי דקרא לחומרא מוקמינן. פסולה לכהונה. לכהן גדול שמצווה על בתולה, אבל לכהן הדיוט אפילו כדרכה כשירה ואין זונה אלא אותה הנבעלה לפסול לה. ולו תהיה לאשה. באונס נערה בתולה כתיב. פרט לאלמנה. מן האירוסין, וזה האונס כהן גדול הוא. לגרושה וחלוצה. מן האירוסין, וזה האונס כהן הדיוט הוא. היכי דמי. האי ביאת אונס שבא עליה כהן גדול זה. ותיפוק ליה דהויא בעולה לו. ותניא לקמן אנוסת עצמו ומפותת עצמו לא ישא. אלא שלא כדרכה. דהאונס והמפתה נותנין קנס אפילו שלא כדרכה. דהכי תניא בתוספתא וסיפרי [כי תצא פיס' ל"ד] ושכב עמה כל שכיבה. משום אלמנה. הוא דמיחייב. משום בעולה לא.
<h2>דף נט:</h2>
הא מני רבי מאיר היא. דאמר בתוליה עד שיהיו כל בתוליה קיימין, פרט לבוגרת, ואייתר ליה בבתוליה למעוטי בעולה שלא כדרכה דשריא. ורב. דאמר פסולה. כר' אליעזר. דאמר בתוליה מקצת בתולים לרבויי בוגרת, ואתא בבתוליה למעוטי בעילה שלא כדרכה כדלעיל. תיפוק ליה משום דהויא זונה. והא ליכא למימר שנבעלה שלא כדרכה לבעלה קאמר, דמאי פסולה לכהונה משום בעילה שייך הכא, אי מחיים אשת [איש] היא, אי לאחר מיתה בלא בעילה נמי מיפסלה וקיימא משום אלמנה, ואי נתגרשה נמי משום גרושה. דהאמר רבי אליעזר. לקמן בפרקין [ס"א ע"ב]. אמר רב יוסף. הא דקאמר רב דימי דאם נבעלה שלא כדרכה פסולה איירי. כגון. שנבעלה שלא כדרכה לבהמה דהשתא לא אסירא אלא משום בעילה וכר' אלעזר. אבל זנות ליכא. דמפקינן לקמן דאין זנות לבהמה. ממה נפשך אי. חשבת להך ביאה דבהמה בעילה לחייב נמי משום זונה. וכי תימא מידי דהוי אמוכת עץ. דהא רבי אליעזר קאמר במתניתין לא ישא את מוכת עץ ותיבעי למימר אפילו במוכת עץ שלא כדרכה פסולה. אם כן אין לך אשה וכו' ע"י צרור. אבנים מקורזלות על ידי קנוח בית הכסא.
אלא אמר רבי זירא. משכחת לה להא דרב אליבא דר' אליעזר דקאמר עד שיהיו כל בתוליה קיימין, דהויא לה בעולה ולא זונה ולא אלמנה ולא גרושה. בממאנת. קטנה יתומה נישאת ונבעלה שלא כדרכה ומיאנה בו, דאין בה פסול זנות ואלמנות וגירושין, דהא לבעלה נבעלה, ואשמעינן רב דיש כאן פסול בעולה לכהן גדול. כשירה לכהונה. ואפילו לכהן גדול, דמוכת עץ בעלמא היא, ומאן דשרי במוכת עץ שרי נמי הכא. למי שאינו איש. בהמה. אע"פ שבסקילה. אם יש עדים והתראה, ואיכא למימר דנבעלה לפסול לה, היכא דאין עדים והתראה כשירה לכהונה, דאין זנות לבהמה. ריבה. קטנה. בהיתלו. שם מקום. כופרי. כלבים גדולים שצדין בהן חיות. מאחריה. שלא כדרכה דאי כדרכה לא גרעה ממוכת עץ. לכהן גדול. דלא תימא הכשירה לכהן הדיוט משום זונה, אבל בעילה מיהא הויא, מידי דהוה אמוכת עץ שלא כדרכה דאפילו לכ"ג נמי כשירה, דמוכת עץ שלא כדרכה לאו כלום הוא כדאמרן א"כ אין לך אשה כו'. רבי. הוה כמה דורות אחר החורבן שהיה סוף כל התנאים, ובימי רבן יוחנן בן זכאי חרב בית המקדש, כדאמרינן משחרב בית המקדש התקין ריב"ז. ראויה היא לכ"ג. אם היה עכשיו. אתנן זונה. נתן לה אתננה. מחיר כלב. החליף טלה בכלב, אסורין למזבח. אתנן כלב. שאמר אדם לחבירו הילך טלה זה ובוא על כלבי, או אומר לזונה הילך טלה זה ותיבעלי לכלבי. מחיר זונה. החליף זונה בטלה. ומדשרי אתנן כלב, אלמא לאו זנות הוא.
לא ישא. כהן גדול, דכתיב כי אם בתולה יקח, בשעת ליקוחין תהא בתולה. הולד חלל. מאנוסת חבירו ומפותת חבירו דיש חלל מחייבי עשה כדלקמן. אבל מאנוסת עצמו אין הולד חלל, משום דסופה להיות בעולה תחתיו, ולא אלים עשה דידיה. ומוציאה בגט. אחר שנשאה, שאינו יכול לקיימה.
<h2>דף ס.</h2>
לומר שאינו משלם קנס במפותה. שאם מפותה היא אהני לה נישואין למפטריה מקנסא, שהמפתה אינו משלם אא"כ אינו רוצה לכונסה, דכתיב אם מאן ימאן. אבל אונס אפילו רצה לכונסה נותן את הקנס, דכתיב ונתן האיש השוכב עמה וגומר ולו תהיה לאשה. ואיידי דתנא במפותה ואם נשא נשוי תני נמי הכי גבי אנוסה. אמריתה לשמעתה. הא דרב הונא. בוגרת ומוכת עץ לא ישא וכו'. והכא ליכא למימר אם נשא נשוי, לומר שאינו משלם קנס, דמאי קנס איכא הכא, הא נשואתו היא. אלא לאו ע"כ טעמא דמילתא הוא, משום דסופה להיות מוכת עץ תחתיו. ע"י בעילת עצמו ואין לך מוכת עץ גדולה מזו, ואפילו הכי שרינן ליה ניהלה בביאה שניה, דמותר לקיימה, הואיל ולעצמו נבעלה וסופה להיות בעולה לו. הכא נמי. גבי אנוסת עצמו לא קפדינן דסופה להיות בעולה תחתיו. סבר לה כרבי אלעזר. דאמר פנוי הבא על הפנויה שלא לשם אישות עשאה זונה, וקיימא בלאו אף לכהן הדיוט, ומחייבי לאוין דכהונה הולד חלל כדילפינן לקמן. קב. משניותיו מועטות הן. ונקי. דהלכה כמותו בכל מקום. ואילו בהא א"ר עמרם. כדסיים לקמן [ס"א ע"ב]. רב אשי אומר. רבי אליעזר לאו כרבי אלעזר סבירא ליה, דלאו זונה היא, ולא קיימא עליה אלא בעשה גרידא, דכתיב בתולה יקח ולא בעולה. וביש חלל מחייבי עשה קא מיפלגי. כי אם בתולה מעמיו יקח אשה, כדי ולא יחלל זרעו, אלמא יש חלל מחייבי עשה. אלה הפסיק הענין. דכתיב אלה בתר חייבי לאוין, לאשמועינן אלו שהן חייבי לאוין (בין) חלוקין מדין חייבי עשה, ולמאי, לחילול הולד, הלכך לאו דלא יחלל לא מהדר אלא אלאו אחר דלעיל מיניה, אבל חייבי עשה לא. למעוטי נדה. שאם בא כהן על אשתו נדה אין הולד חלל, ולא ממזר. דהא קידושין תופסין בה, כדאמרי' בהחולץ [מ"ט ע"א] הכל מודים בבא על הנדה שאין הולד ממזר ומפרש טעמא דכתיב ותהי נדתה עליו אפי' בשעת נדתה תפסי בה קידושין, אבל שאר חייבי כריתות דאין קידושין תופסין ממזר נמי הוי. ולכתביה. אלה דממעט נדה. לבסוף. הואיל ולאו לפלוגינהו אתא. קשיא. לרב אשי דמוקי פלוגתייהו בטעמי דהני קראי.
אחותו ארוסה. של כהן הדיוט. מיטמא לה. אע"פ שהיא ארוסה לא היתה לאיש קרינא בה כל זמן שאינה נשואה. אחותו אנוסה ומפותה דברי הכל אין מיטמא לה. וטעמא דכולהו [מפרש] לקמן. ומוכת עץ אין מיטמא לה דברי רבי שמעון. רבי שמעון לטעמיה דאמר במתניתין אסורה לכהן גדול, אלמא לאו בכלל בתולה היא. שאינה ראויה לכהן גדול אינו מיטמא לה. דהכא והכא בתולה כתיב. דברי כל אדם. דאפילו לרבי מאיר דפסיל בוגרת לכהן גדול במתניתין, ומוכת עץ אסירא לכ"ג, הכא לענין טומאה אתרבי כדלקמן. פרט לאנוסה. שאינה בתולה. יכול שאני מוציא אפילו מוכת עץ. שאינה בתולה. מי שהוייתה ע"י איש. שנבעלה ע"י איש. לרבות את הארוסה. ואיצטריך לרבויי, דלא תימא אשר לא היתה לאיש פרט לארוסה שהיתה לאיש, דהוייה לשון קידושין הוא. הכי גרסינן למה לי קרא. והאמר רבי מאיר בתולה מקצת בתולים משמע. לעיל אמרינן הכי, מדאיצטריך למכתב (בתולה) [בתוליה] גבי כהן גדול, להוציא בוגרת לר"מ, מכלל (דבתוליה) [דבתולה] בוגרת נמי משמע. מהתם. כי ימצא איש נערה בתולה. ומוכת עץ. דבתולה שלימה משמע. שהיתה. שהיה לו בה הויה וקדושין. שנתגרשה. הואיל וחזרה לקדמותה, הקרובה לה קרינן ביה ומטמא לה.
<h2>דף ס:</h2>
והא"ר שמעון ראויה לכהן [גדול מטמא לה]. וארוסה שנתגרשה אינה ראויה לכ"ג. מוכת עץ נמי תרבה. מהקרובה. ותוקי ואשר לא היתה לאיש באנוסה ומפותה. קרובה. משמע אשה אחת ולא שתיים. ומה ראית. לרבות ארוסה שנתגרשה ולהוציא מוכת עץ. מוכת עץ, איתעבידא. בגופה מעשה. מדשבקיה לבר זוגיה. דגבי מוכת עץ לא פליג אלא ר' שמעון לחודיה, ושבקיה לר' יוסי דהוא בר זוגיה באנוסה ומפותה. מכלל דבמוכת עץ כר"מ ס"ל. לרבי יוסי ולרבי יוסי מטמא לה. מלא היתה לאיש. דריש ליה רבי יוסי כר' מאיר, מי שהוייתה ע"י איש. והא אפקה. רבי יוסי להוציא את הארוסה. חדא. דרשה מפיק מלא היתה כגון ארוסה. וחדא מלאיש. למשרי מוכת עץ שאינה מקולקלת ע"י איש. והא אמר ר' שמעון. לעיל. בתולה שלימה משמע. מדאיצטריך בתולה למשרי בוגרת לכ"ג. ומשני רבי שמעון נמי מהכא דריש דבתולה שלימה משמע, מדאיצטריך קרא לרבות (ארוסה) [הבוגרת].
כשירה לכהונה. דלא מחזיקנן לה כזונה, דפחותה משלש אינה ראויה לביאה. ואי משום דכתיב בתולה מעמיו. להא לא דרשי, דהא בהדיא שריה קרא, דכתיב וכל הטף בנשים וגומר. ורבי שמעון בן יוחאי פליג אכולי עלמא, דהא רבי יוסי ורבי יהודה לא נחלקו בגיורת עצמה שהיא ודאי פסולה, אלא בבת גיורת. והרי פינחס עמהם. ואמר רחמנא [החיו] לכם, לינשא לכם. אי הכי אפילו בת שלש שנים ויום אחד נמי. תינשא לכהונה לרבי שמעון, דהא קרא אנבעלות הוא דמקפיד, דקאמר כל שאינה נבעלה החיו לכם. כדרב הונא. לא מצית אמרת דבת שלש שנים לימא קרא החיו לכם, כדרב הונא. אשה, גדולה משמע. וקאמר יודעת איש למשכב זכור הרוגו, שאינה יודעת החיו. מכלל דטף. לא שנא הכי ולא שנא הכי החיו. וכתיב וכל הטף אשר לא ידעו משכב זכר החיו לכם הוי. מדקשו קראי אהדדי על כרחך יודעת דקרא אשר לא ידעה, לאו ידיעה ממש קאמר. דאם כן לא מיתרצא דיוקא דקרא. אלא בראויה ליבעל הכתוב מדבר. דכל אשה הראויה לידע הרוגו. והשתא משמע אשה ואפילו טף בת ג' שנים דראויה לידע, ולא תידוק הא טף בין ידעו בין לא ידעו החיו, דודאי קרא בראויה משתעי. אלמא החיו לכם דקאמר רחמנא ההיא בפחותה מבת שלש שנים שאינה ראויה ליבעל וקרי לה טף. וראויה לביאה קרי אשה וקאמר הרוגו. בראויה ליבעל. אע"פ שלא נבעלה. כשהוא אומר וכל הטף וגו' תחיו. הא אשה אעפ"י שלא ידעה הרוגו. הוי אומר בראויה לביאה. משתעי קרא כדפרישית. פניה מוריקות. פניה היו משתנים לירקון. [סימן לעבירה הדרוקן]. נקטיה הדרוקן, דהא חזינן דציץ מוריק פנים של הראויות ליבעל. מאנשי יבש גלעד. בימי פלגש בגבעה כל אנשי יבש גלעד, לפי שלא באו להלחם עם שאר אחיהם בשבט בנימין, והחיו כל שלא נבעלה ונתנום לנותרים בשבט בנימין לנשים. ריחה נודף. ריח היין היה יוצא מפיה. ולא לפורענות. להן, שהיו הורגין אותם כשפניה מוריקות.
בפירוש שמיע לך. מיניה דר' יהושע. או מכללא שמיע לך. דשמעת מיניה מילתא דדייקת מינה דסבירא ליה הלכה כרבי שמעון. ואי מכללא אמאי. מאיזה כלל היה לו לומר. שקרא עליה ערער. של שם פסול קרא עליה. ומצא בה גיורת פחותה מבת ג' שנים. פסול זה מצא בהן, שכהן אחד נשא גיורת פחותה מבת שלש, וממנה נולדו כהני העיר, ובאין לפוסלן על כך. והכשירה רבי. אומר יפה עשה שלקחה, כשירה היא לכהונה. ואי מכללא מאי. ואי מהאי כללא שמיע ליה לרבי אליעזר בן יעקב, מאי אית ליה לרבי זירא לאותובי, דקא בעי מיניה בפירוש שמיע לך או מכללא. הא איכא לאותובי דילמא להכי הכשירה רבי התם. הואיל ואינסיב. אבל לכתחלה ליכא למשמע מהכא דהלכה כרבי שמעון. הכא סופה להיות זונה תחתיו. בתמיה, כלומר אי סבירא ליה דפסולה, משום זנות סבירא ליה, אם כן לא שנא לכתחילה ולא שנא דיעבד אסירא. וקשיא ליה. כדאקשי' דילמא שאני התם וכו'. ומשני. ליה כדשנינן בשלמא הם וכו'. מאי האי. למה נשאת אותה. מפיקנא לך וכו'. משמיתנא דתיפקה על כורחך, ושבקת הא הלכתא דר' שמעון. וכן היה ר' שמעון בן יוחי אומר. כלומר ועוד קולא והכשר זה אמר ר' שמעון לעניין גוים.
<h2>דף סא.</h2>
אין מטמאין באהל. לגבי טומאת אהל כתיב אדם כי ימות באהל. נפש אדם. במדין כתיב. אלמא דאיקרי אדם. משום בהמה. משום דבעי למכתב בהמה גבייהו. כדכתיב ובקר וחמורים. ולגבי בהמה איקרו אדם. אבל אדם סתמא לא איקרו. אנשי נינוה. גוים היו, וכתיב בהן כשתים עשרה ריבוא אדם ובהמה רבה. כל הורג נפש. במדין כתיב. ומדבעי טומאת שבעה אלמא מיטמאו. ודילמא חד מישראל איקטיל. ונטמאו כולן. ורבנן. (פרבי) [פרכי] דהא פירש הכתוב ולא נפקד ממנו איש, אלמא דטומאת שבעה משום גוים הוא. ומשני הא דקתני לא נפקד ממנו איש, לעבירה. שלא בא אחד מהם על בנות מדין, כדמפרש טעמא במסכת שבת [ס"ד ע"א] ונקרב את קרבן ה', אמר להם משה אם כן כפרה זו למה, אמרו לו משה רבינו אם מידי עבירה יצאנו מידי הרהור עבירה לא יצאנו, מיד ונקרב את קרבן ה', ולעולם טומאת שבעה דילמא מיקטיל ישראל. דמגע ומשא מי מיעטינהו. גבי מגע אשכחן הנוגע בעצם או בחלל ולא (קתני) [כתיב] אדם. והילכך אע"ג דלא אקרי אדם מטמא במגע [ובמשא]. והיינו דאמר ליה משה כל נוגע בחלל תתחטאו.
פיסקא. את מרתא בת בייתוס. אלמנה היתה. לכהן הדיוט. שמותר באלמנה. שעשה מאמר. דמאמר לאו קידושין גמורים נינהו. ולא קני לה עד אחר ביאה, ובשעת ביאה אסורה עליו משום אלמנה. שמת אחיו. ונפלה אשתו לפניו. חולץ ולא מייבם. דאלמנה היא ואסורה לו. ת"ל אשה בבתוליה מעמיו יקח אשה. שום אשה ואפילו אלמנה. דהאי אשה לא איצטריך אלא לדרשה. אבל אשה בבתוליה יקח לא מצי למכתב אי לא דכתב אשה. אי הכי שומרת יבם. לכהן הדיוט ונתמנה להיות כהן גדול יכנוס. ומתניתין תני לא יכנוס. מינהו אין. המלך מינהו בעל כרחו. אבל אחיו וסנהדרין לא מינוהו. נתמנה לא קתני. דלישתמע ראוי היה לכך. קטיר קא חזינא הכא. קשר של רשעים אני רואה כאן, שלא היה ראוי לכך אלא שנתן ממון ואוקמינהו. תרקבא דדינרי. מדת שלשה קבין של דינרי זהב. תרקב, תרי וקב. לינאי מלכא. היינו יוחנן כהן גדול, כדאמרינן בקידושין [ס"ו ע"ב] הוא ינאי הוא יוחנן. וכשהיה רוצה היה ממנה כהן גדול אחר (תחתון) [תחתיו]. אי נמי ינאי מלכא אחרינא הוה. לא שנא. נפלה לו. מן האירוסין. דבתולה היא. לא שנא מן הנשואין. דבעולה היא. דאין עשה. דיבמה יבוא עליה. דוחה לא תעשה. דאלמנה לא יקח. ועשה. דבתולה יקח ולא בעולה. אטו ביאה שניה. דכיון דבא עליה ביאה ראשונה נפטר ועבד (ל)מצותו, והרי קיימא עליה באיסור לא יקח.
אלא אם כן יש לו אשה. שיבנה ממנה, והרי קיימא עליה באיסור לא יקח אלמנה. או בנים. משום דמצווה על פריה ורביה. והוא הדין לישראל. ובגמרא מפרש מאי טעמא נקט כהן. שהיא זונה האמורה בתורה. ובגמרא מפרש להו. אלא הגיורת והמשוחררת. וביאת גוי ועבד פסלוה. ושנבעלה בעילת זנות. כגון ישראלית הנבעלת לפסול לה.
<h2>דף סא:</h2>
גמ'. וישראל לא מפקדי. בתמיה. ואכלו ולא ישבעו הזנו ולא יפרצו. פריצה לשון פריה ורביה, כמו [בראשית ל'] ויפרוץ האיש. כל ביאה שאין בה וכו'. הילכך כהן כי בעיל לאילונית משויא לה זונה, ובביאה שניה קיימא עליה באיסור זונה לא יקחו. כולהו גרסינן "רבי אליעזר". פוק. עיין תו להבין טעמא אמאי לא ישא קטנה. דחייש למיעוטא. כדתניא לקמן. סבר לה כרבי יהודה דאמר איילונית זונה היא. קטן וקטנה. כל זמן שלא הביאו שתי שערות. לא חולצין. אם קטן [הוא] לא יחלוץ אפילו יבמתו גדולה. ואם קטנה [היא] לא יכנוס ולא יחלוץ אפילו יבם גדול. איש. כתב רחמנא גבי חליצה אם לא יחפוץ האיש לקחת את יבמתו וחלצה. והואיל וקטן אינו חולץ קטנה נמי לא תחלוץ דמקיש אשה לאיש. אלא מאי טעמא אין מיבמין. הא אסיקנא דביאת בן תשע שנים ויום אחד הויא ביאתו ביאה, ובת שלש שנים ויום אחד ראויה לביאה. שמא ימצא סריס. ורחמנא אמר להקים שם. ואע"ג דרוב בני אדם בני בעילה, הכא לא אזלינן בתר רובא כדי שלא יפגע בערוה. דכיון דלאו בני הקמת שם נינהו פגע באשת אח שלא במקום מצוה. שמא תימצא איילונית. ומקח טעות לא הוי, אע"ג דלא הכיר בה בעלה הראשון, דסתם מקדש אדעתא דהכי מקדש לה דאפילו תימצא איילונית תהא תחתיו. הילכך אשתו גמורה של ראשון היתה ואפילו אם נמצאת איילונית. ואם אתה אומר תינשא אחר שתימצא אילונית, [נמצא] יבם פוגע באשתו של אחיו שלא במקום מצוה, ורחמנא פטרה מאשר תלד פרט לאיילונית. ואינה חולצת. ואינה נפטרת לשוק בחליצתה, דאין מעשה קטנה כלום. אבל מתייבמת היא ותגדל אצלו ותתקיים מצות יבום.
כשמה. משמע לשון טועה, שטועה מתחת בעלה והולכת לאחרים. דלרבי אליעזר אינה זונה אלא מאשת איש. מופקרת. ואפי' שהיא פנויה. [לר' עקיבא] מאחר שהפקירה עצמה לכל נקראת פנויה זונה. אבל משום בעילה אחת לא הויא פנויה זונה. רבי מתיא בן חרש אומר אפילו הלך בעלה. לבית דין הגדול והוליכה להשקותה מן המים. שקינא לה ונסתרה, כדכתיב ונטמאה ונטמאה אחד לבעל ואחד לבועל. עשאה זונה. הואיל ונבעלה לאסור [לה], ואם מת אסורה לכהן. דקסבר אפילו מחייבי לאוין הויא זונה. אלא גיורת. דסתמא נבעלה בגויותה לגוים. וכן משוחררת, דגוי ועבד הואיל ולא בני קידושין נינהו פסלי. ושנבעלה בעילת זנות. כגון אחד מן העריות כגון בת ישראל לממזר. אבל בא עליה בדרך כשהולך להשקותה אע"פ שביאת איסור היא לא מקריא זונה. עשאה זונה. אפילו בעילה אחת. אלמא (רבי) ר' יהודה לית ליה דר' אליעזר דאמר עשאה זונה. הכא. דקאמר לא ישא קטנה. בכהן גדול. דמצווה על הבתולה. לכי גדלה. דקודם לכן אין לה יד לקבל קידושיה. בעילה היא. דהויא כאנוסת עצמו. מכלי לב [וכו'] מההיא שעתא איקני ליה. דהאב זכאי בקדושי בתו, דכתיב את בתי נתתי לאיש הזה. הא רבי אליעזר [היא] ולא רבנן. בתמיה. דקתני רבי אליעזר אומר כהן לא ישא קטנה, ומשמע דפליגי רבנן עליה. וכה"ג מי פליגי רבנן עליה. הא ודאי לא קני ליה עד שגדלה, ולכי גדלה בעולה היא.
ורבא אמר לעולם בכהן הדיוט. עסקינן דכי קדשה נפשה, דכהן הדיוט אינו מוזהר, ואפילו הכי לא ישאנה. חיישינן שמא תתפתה. לפי שאין בה דעת. דאונס בישראל שרי. ולא בכהן, דכתיב והיא לא נתפשה, הא נתפשה מותרת, יש לך אחרת דאע"פ שנתפתתה אסורה, ואיזו זו אשת כהן. הילכך כהן לא ישאנה, שמא יעבור עליה משום זונה. רב פפא אמר בכ"ג. עסקינן. והאי תנא הוא. דאסר קטנה מגזירת הכתוב. אשה. בתולה מעמיו יקח אשה. דבתולה משמע שלימה. בת י"ב שנים ויום אחד נערה עד ו' חדשים. משם ואילך מתחיל בגרות, דנהי דאין הדבר תלוי בשנים אלא בהבאת שערות, ורבה השחור [על הלבן הויא] בוגרת, אלא זמן נתנו חכמים להבאת שערות, שלזמן זה היא ראויה להביא. קודם הזמן שומא, בפרק בא סימן [נדה מ"ח ע"א]. רב נחמן בר יצחק אמר האי תנא הוא. לא מיפלג פליג, אלא כלומר מהאי ברייתא הוה טעמא דרבי אליעזר.
שנאמר זכר ונקבה בראם. ומהם נולדו כל העולם. אלמא דפחות מכאן לאו פריה ורביה [היא]. [לא] יבטל אדם מפריה ורביה אא"כ יש לו בנים. ולא קתני לא יבטל אדם מאשה אא"כ יש לו בנים. מאשה לא בטיל. דצריך לישא אשה, אבל אינו צריך לחזור אחר אשה הראויה לבנים. נפקא מינה למכור [ס"ת]. היינו טעמא דקתני מתניתין לא יבטל מפו"ר היכא דאין לו בנים, הא יש לו בנים בטיל מפו"ר ולא בטיל מאשה ונושא אשה בת בנים. ואשמועינן דהיכא דיש לו בנים שאין צריך לחזור אחר אשה בת בנים, שיהא מוכר ס"ת וישא אשה בת בנים. דתו לא מצות פו"ר רמיא עליה. אלא נושא אשה כל דהו. אבל אין לו בנים מצוה רמיא עליה ומוכר ס"ת, כדאמרינן בפסחים [מגילה (כ"ז ע"א)]. ילפינן ממשה. כיון שהיו לו שני בנים פירש מן האשה. מבריאתו של עולם. אדם וחוה. ב"ש אומרים שני זכרים וב"ה אומרים זכר ונקבה.
<h2>דף סב.</h2>
משאי אפשר. דאי לא איבראי חוה ליכא נקבה אחריתי, אבל הכא מי שיש לו שני זכרים הרבה נקבות יש בעולם. מדעתיה. משום שכינה. ונהי דשפיר עבד, שהקב"ה הסכים על דעתו, אבל בשאר ב"א אסור לעשות כן. פירש מן האשה ולא קבע זמן. ואיני יודע מתי ידבר עמי שאפרוש יום אחד קודם. ואתה פה עמוד עמדי. שאתה לא תשוב לאהליך. בן נכר משומד שנתנכרו מעשיו לאביו שבשמים. על אחת כמה וכמה. שאינן ראויין לעסוק בה. אשר שברת. יפה עשית ששברת. לשון ישר כח, ישר ויפה כחך. הוסיף יום אחד. לפרישה. דאמר ליה רחמנא וקדשתם היום ומחר, והוא אמר היו נכונים שלשת ימים אל תגשו אל אשה, משה אמר מדקאמר הקב"ה היום ומחר, מכלל דהיום הוא כמחר. לילו עמו. שהלילה הולך אחר היום, נפקא ליה דלא עבד פרישה מאתמול. הילכך כי אמר רחמנא שני ימים שלימים לבד זה עד צפרא בשבתא. במסכת שבת [פ"ו ע"א] פרק ר"ע גמרינן לה דעביד פרישה מארבעה בשבת, ופירשו חמישי וששי שלמים, ובשבת שריא שכינה, שהוא שלשה ימים. ויום ראשון לא חשיב, שלא היה לילו עמו. את קין ואת הבל. לומר לך נקיבות היו עמהן. כי שת לי אלהים זרע. אלמא דהשתא הוו תשלומין חשיב ליה, דלא סגי ליה בפחות מכאן. תניא ר' נתן אומר. ג' תנאי ואליבא דב"ה וב"ש. ותרי תנאי. ואליבא דר' נתן. מאי טעמא דרבי נתן. אליבא דבית הלל, וטעמא דב"ש קא חזינא דיליף מבריאתו של עולם. לא תוהו בראה לשבת. לא ברא את עולמו לתוהו אלא לשבת יצרה. להיות עסוקים בישיבתו של עולם, וכיון שהוליד אחד עסק בישובו.
ונתגייר. ולא נתגיירו בניו עמו. קיים פו"ר. דהא הוו להו בני ועבד ליה שבת. אין לו בכור לנחלה. הולד הראשון שיולד ביהדותו אין לו דין בכור לענין נחלה ליטול פי שנים, דראשית אונו כתיב, וכבר היו לו בנים מעיקרא קודם שנתגייר. בני פריה ורביה נינהו. דהא בני נח נצטוו על פריה ורביה [דכתיב] ויאמר להם אלהים פרו ורבו. לאו בני דין נחלה נינהו. דבת כבן ובכור כפשוט, אינו בדין בכור. אבל ירושה נהגא בהו, כדאמרינן בקדושין [י"ז ע"ב] גוי יורש את אביו דבר תורה. בלאדן בן בלאדן. אלמא אית להו בנים, ובנים איתקרו. והכי מצי [נמי] למיחשב בלעם בן בעור, בלק בן צפור, וחד נקט. חייס. מתייחסין אחר אביהם. נתגיירו אין להם חייס. לראשונים, דכקטן שנולד דמי. [עבד]. אם היה לו בנים ונשתחרר אפילו רבי יוחנן מודה דלא קיים פריה ורביה. שבו לכם פה עם החמור. באליעזר עבד אברהם כתיב. ציבא. עבד כנעני היה למפיבושת. כפר בן בקר. הכי נמי קרי לבניו בנים, כי היכי דקרי לפר בן בקר, בן בהמה. ובן בהמה ודאי אין לו חייס. הכא נמי. גבי מרודך ובלאדן לשני ליה הכי כפר בן בקר, ואמאי דחיק ומשני בגרותן אין להם חייס. בשמייהו. שהזכיר שמו ושם אביו בלאדן בן בלאדן. אבל גבי ציבא לא הזכיר שמן ואיכא למימר כפר בן בקר, דכבהמות מזכיר שמייהו. ובאבא דאבוהון. וכה"ג לא כתיב בבהמות. עיקר שינויא כדמשני. משום דרב אסי. טעמא דפריה ורביה משום דרב אסי דאמר רחמנא פרו ורבו כדי שימעט נשמות שבגוף ויבוא בן דוד. והאי כיון שנטלו [על ידו] מאותן נשמות שבאוצר ששמו גוף הרי קיים מצותו. ולקמן מפקינן להא דרב אסי מהא דאמר קרא כי רוח מלפני יעטוף, הרוחות שלפני באותו אוצר ומעכבין את הגאולה. יעטוף לשון עכבה כמו העטופים ללבן, ונשמות שאני עשיתי גנוזות בו, ועדיין לא כלו. לשבת יצרה. שיהיו בעין בעינן.
<h2>דף סב:</h2>
בני בנים הרי הם כבנים. סד"א שאם מת הנקבה או הזכר והיה [לו] בן, שיצטרף עם אחות אביו או עם אחי אמו. אין אבי האב חייב עוד בפריה ורביה. טעמא דהו"ל למת בן הא לאו הכי לא קיים דלשבת בעינן. וקשיא לרב הונא. כי תניא ההיא להשלים. כגון שלא היה (לא) [לו] לזקן אלא בן אחד ונשא הבן אשה והוליד, אין צריך הזקן לחזר אחר אשה בת בנים, שהרי השלים כל חובתו, לב"ש כדאית ליה [ולב"ה כדאית ליה]. ולעולם אית לך [למימר] דאפילו מתו קיים. ה"ג מיתיבי בני בנים הרי הם כבנים מת אחד מהם או שמצאוהו סריס. ברא לברא. היו לו בן ובת ומתו שניהם. צריך שיניח הבן בן והבת בת כדי שתתקיים פו"ר, כב"ה דבעו זכר ונקבה. וכ"ש ברא לברתא. דאע"ג דמאן דבעי זכר ונקיבה דגמרינן מבריאתו של עולם, לא סגי בשני זכרים, היכא דהויא ליה בת ומתה והניח בן לא גרע מבת וקיים. והא איכא. אפילו ברתא לברא. תרי מחד לא. דאם לא נשארו לו אלא שני בנים מבנו או מבתו אין זה קיום מצות פו"ר. ואוליד בני. לקיים מצות פריה ורביה. בני ברתא. בת אחת היתה לו וילדה לו. איעקר. וידע בעצמו שלא יוליד עולמית. מפרקיה דרב. שהיה מאריך בדרשה וצריכים למי רגלים ומעמידין את עצמן, ומתוך כך היתה שלחופית שלהן נקרעת, ושוב אינו יכול הזרע לירות כחץ. ושני נקבים יש באדם, האחד מוציא זרע והאחד מוציא השתן, וכשמתעכב השתן יותר מדאי נקרע הקרום (יותר מדאי) המבדיל ביניהם ונעקר בכך, במסכת בכורות [מ"ד ע"ב]. תניא נמי הכי מנא האי מילתא וכו'. אבני בתו קאי, דבן בן הא פשיטא דכתיב תחת אבותיך יהיו בניך, ומפקינן בהוריות [ו' ע"א] מהאי קרא דאין צבור מתים, דקאמרינן סתמא מצאי נשכחת אצלי. מני מכיר ירדו מחוקקים. ויהודה מיקרי מחוקק דכתיב לא יסור שבט מיהודה ומחוקק מבין רגליו. הילכך ליכא למימר שמבני בניו של מכיר היה, דהא מכיר לא איקרי מחוקק, ומשבט יהודה היה ולא משכחת דליתי מתרוייהו. אלא מבני בתו של מכיר, שחצרון היה משבט יהודה, כדכתיב ויהיו בני פרץ חצרון וחמול. ופרץ בן יהודה היה, ונשא בתו של מכיר. והא מכיר מבני בתו, מבני מכיר ירדו מחוקקים.
מתניתין. דקתני אא"כ יש, הא יש לו יבטל, דלא כר' יהושע. ולערב. לעת זקנותיך. איזה יכשר. איזה זרע יהיה הגון וירא שמים. מגבת ועד אנטיפרס. בין שתי העיירות האלו היו כולם. שמם. חרב, על שנשתכחה תורה. עד שבא ר' (יעקב) [עקיבא] אצל רבותינו שבדרום ושנאה. התורה. להם. ה"ג והם העמידו אותה השעה. את תורה באותה שעה לישראל. מפסח ועד עצרת. מילתא בעלמא קאמר. אסכרה. בינמל"ן. אתה וביתך. ביתו זו אשתו, אלמא נשא ואשתו עמו קרי ליה שמחה. האם אין עזרתי. אין אשתו, דכתיב עזר כנגדו. תושיה. שמתשת כחו של אדם. נדחה ממני. שצריך לעסוק לו בצרכי ביתו ותלמודו משתכח. בלא חומה בלא שמחה. תסובב גבר. מקיפתו כחומה. וידעת כי שלום אהליך. במי שיש לו אהל. ואין אהל אלא אשה שנאמר שובו לכם לאהליכם. ואינו פוקדה. בתשמיש בשעת עונתה, אי נמי כשהוא יוצא לדרך שהיא משתוקקת אליו. כי שלום אהליך. שלם ביראת שמים. ופקדת נוך ולא תחטא. הא אם אין אתה פוקדה חוטא אתה. משתוקקת. ומתאוה כשהוא יוצא. לפי שמתאוה לו באותה שעה יותר נקט הכי. מיהו מקרא לא משתעי יוצא לדרך. משתוקקת. וכיון שמשתוקקת היא, ממילא חייב לפוקדה. לא נצרכה אלא סמוך לוסתה. אע"ג דאמור רבנן [שבועות י"ח ע"ב] חייב אדם לפרוש מאשתו סמוך לוסתה, אפילו הכי יוצא לדרך סמוך לוסתה יפקדנה. דלא העמידו שם חכמים את דבריהם. עונה. מפרש במסכת נדה [ס"ה ע"ב], או יום או לילה. אם רגילה לראות ביום [אסורה] כל אותו היום ואם רגילה לראות בלילה [אסורה] כל אותו לילה. ה"ג וה"מ לדבר הרשות אבל לדבר מצוה. אי אמרינן יפקדנה מיטריד בתשמיש ואתי לאימנועי ממצוה. יותר מגופו. דזילותא דאיתתא קשה מדגברא. כי שלום אהליך. ואין שם רע יוצא על בניך. בת אחותו. גיעגועי אדם על אחותו יותר מאחיו, ומתוך כך מחבב לאשתו. אי נמי בת אחותו נקט לפי שאין אורחה למטרח כולי האי ולא מציא לאיעסוקי להשיאה לבעל. אבל אחיו טרח ומשיא את בתו. גם את זו שמעתי, בת אחותו ולא בת אחיו משום דאתי לבטל מצות יבום.
<h2>דף סג.</h2>
אז תקרא. לעיל מיניה כתיב כי תראה ערום וכיסיתו היינו דוחק העני, ומבשרך לא תתעלם, היינו אוהב שכיניו שהן כקרובים. ומקרב את קרוביו ונושא את בת אחותו. אינו אדם. כלומר אין רוח הבריות נוחה הימנו, ובטלה דעתו אצל אדם. כנגדו. מתרצת לכאלו. כתיב כנגדו. בלא יו"ד. וקרינא כניגדו. ביו"ד. זכה כנגדו. שוה לו לכל דבר, וראויה להיות כנגדו לעזר ולהועיל. לא זכה כניגדו. לשון נגדא, מלקות. כוסס. בתמיה, וכי יאכל אדם חטין כמו שהן וילבש פשתן שהוא בלא תקון. זאת הפעם. מכלל דפעם אחרת שימש ולא עלה בדעתו. שתי ברכות. לשון מבריך את הגפן [כלאים פ"ז מ"א]. את רות המואביה. יצא ממנה דוד. נעמה העמונית. יצאו ממנה מלכים ונביאים, שהיא היתה אמו של רחבעם ויצאו ממנה חזקיה ואסא ויהושפט [דהוו] צדיקים גמורים, וישעיה הנביא, דאמר מר [מגילה י' ע"א] אמוץ ואמציה אחי הוו.
הדרות באדמה. כמו אומה אחת השוכנת בחורי עפר וכפין ואין. והבתים וחומה שפלה הם [לארץ]. אינן מתברכת. פרגמטיא שלהן אלא בשביל ישראל. שיעמדו על הקרקע. יניחו אומנותם לעסוק בחריש ובקציר מרוב דילדול ועוני. וירדו מאניותיהם. לשון ירידות ועניות. דשדא ביה כרבא. זרע כרוב. ל"א כרבא חרישה. לפותיא. לרוחב הערוגה. אי תשדייה לאורכה. כלומר אפילו תחזור ותעמול בה עדיין לחורשה באורך לא יועיל כלום. דהפוכי בעיסקא טב. לעסוק בפרקמטיא ירויח יותר. דקא נייפין. לשון הניפי לי במניפה [ב"מ פ"ו ע"א]. חפורה. שחת תבואה שלא הביאה שליש ועוד [הוא] ירק. מגניא ליה. משכבת אותו על הארץ לשמור כל הלילה. ומרמיא ליה תיגרי. בשבילה מתקוטט עם בני אדם הנכנסין בה. זרע ולא תזבון. זרע תבואתו לסיפוקו, ולא תקנה לו מן השוק. ואע"ג דכי הדדי נינהו זבין. חטין בזול, ואין לו שכר בעבודת הקרקע לפי השער, אפילו הכי מתברכין, ברכה מצויה בדבר שאינו לוקח בדמים, ואינו רגיל להיות ברכה בפומהון דכל. זבין ולא תיזול. מכור מכלי ביתך ותשתמש בדמים קודם שתבא לידי עניות. ביסתקי. כלי הבית, בלעז טאפייר. אבל גלימא. שהיא להתכבד בלבישתו לא ימכור, דילמא כי הדר בעי לא מתרמיא ליה הגונה לצורכו כמותה. טום. תרגום של סתום. כמו סתמום מתרגמינן טומינון. טום ולא תשפיץ. לשפץ בו טיט. פלשטייר בלעז. ולא תבנה. ואם בעל נפש אתה להנאות בניניך, הרחב ושפצינהו להיות יפה, ולא תפיל את הכותל ותבנהו. מתמסכן. כדאמרינן בסוטה [י"א ע"א] מויבן ערי מסכנות.
מתון נסיב. המתן עד שתבדוק במעשיה שלא תהא רעה וקנטרנית. חות דרגא ולא תנסיב איתתא. לא תקח אשה חשובה ממך, שלא תקובל עליה. בחר שושבינא. אוהב טוב. בחר לך אדם חשוב להדבק אחריו. [בשביל ישראל]. לאיים כדי שיחזרו בתשובה. וכתיב בתריה אמרתי אך תיראי אותי תקחי מוסר. מיפטר מיניה. ולישא אשה היה הולך. הכי גרסינן, אמר לה עבדי לי טלפחי עבדא ליה חומצי. מין פול שהוא מרובע. ובלעז שיימונש מזואנריביש. טלפחי. עדשים. אפיך לה. כשהיה אומר לו אמור לאמך לבשל עדשים. והוא היה אומר לה לעשות חימצי. והיא עושה עדשים על כרחה ותתן לבעלה. איעיילא. נעשית מעולה, לקיים מצותי. טעמא מלפך. פעמים שהוא מחכים את אביו. [כלומר] אני היה לי לעשות כן, אבל אתה, הואיל וצויתי לעשות אחר, שקר הוא, וכתיב למדו לשונם דבר שקר. כי משכח מידי. דבר הראוי לה.
<h2>דף סג:</h2>
מן החטא. הרהור. קורת רוח. אהבה יתירה. מתקף תקיפה. רגזנית היתה. מעברא במילה. נוחה לרצות ומעברת על מדתה. מקשטא ליה פומא. מכינה פיה לקלל ולגדף [עד] זמן סעודה כדי לצערו. מהדרא ליה גבא. שלא לאכול עמו ומצערתו. מתפקקין. נסתמין, לשון פוקקין את נקבים [שבת קכ"ה ע"ב], ויפק רצון מי"י בסופה, ואחר כך הוי לרצון לפי י"י. צרתה בצדה. ישא אשה אחרת אצלה. בחברתה ולא בסילתה. אשה מקבלת תוכחה מקנאת חברתה יותר מחבטה במקל. סגריר. יום ברד ורוחות. דלף טורד [ביום סגריר] ואשת מדנים. בעלת מריבות. נשתוו. שוות בהן. שהתורה נמשלת בה. שכל פסוקי משלי (ו)לא נאמרו אלא בלשון אשה. אי בגיהנם משתעי קרא. כדאשכחן בקרא אחרינא דאפקיה בלשון אשה, לעלוקה שתי בנות. וכתובתה [מרובה]. שאינו יכול לגרשה. תלויין בכספו. כל שעה מיצר ודואג, דכל השנה נותן דעתו שמא תתייקר התבואה. אשת האב. כשמתה אשתו ונושא אשה נכרית. שאינה חומלת על בניו, "גוי נבל" קרי אשה רעה. אין אלהים. מי שאומר אין אלהים קרי נבל היינו אדוקים בע"ז. ברבריא מרטיא טשים. חברים. פרסיים רשעים מבזין אותם ואינם מכירין כבודם של ישראל. ולפי שנקראים בכישוף קרי להו חברים. שבא הגוי לאנחה ובלעו פלו. שגא נפל. מרוב צער שהיו בני הישיבה מסורין בידן. אמר ליה מקבל שוחדא. לבטל גזירותיו. תריץ ויתיב. זקף עצמו וישב ושמח. גזרו גזירות. אמר להם מפני שלש עבירות שהיו בידם, שהיו גוזלים מתנות כהונה הזרוע והלחיים והקיבה, שנוהגים אפילו בחוצה לארץ, כדאמרינן פרק הזרוע [חולין ק"ל ע"א]. מפני הטבילה. שלא היו זהירים בה. מחטטי שכבי. מוציאים המתים מקבריהם.
ששמחים ביום אידם. בעון שהיו שמחים ומשחקים בימי אידם. וכתיב אל תשמח ישראל אל גיל כעמים, באה גזירה עליהם להתאבל בה ולערער על מתיהם הנחטטים. בכם ובאבותיכם. אבותם כבר מתו, ומה מיתה יש בהם, חטוטי שכבי. וכתיב בתריה דההוא קרא נבחר מות מחיים. והואיל ונהרים ונותנין ואין ניתנין לקבורה היאך יבחרו להם המות מהחיים. אלא האי יבחרו לא קאמר שיבחרו, שיהיו הם בוחרים. אלא נביא הוא דקאמר מוטב להם לרשעים שימותו ואל יחיו ויחטאו. מאי תקנתיה. לא כתיב בספר בן סירא. מספר ימיו כפלים. כלומר שמח בחלקו ודומה עליו [כאילו] שנותיו כפלים. מאשת חן. של אחר. רוכל. המוכר בשמים לנשים להתקשט, ומצוי בו ניאוף מתוך שעסקו עם הנשים, כדאמרינן שלהי קדושין [פ"ב ע"א]. ובא בעלה ופוצעו ומכהו כשמוצאו מנאף בניאוף [כמו] שהמבעיר גחלת כן יצרו מבעירו. כלוב. קן עופות. מה ילד [יום]. מה יקרה מחר. מחר בא ואיננו. יום המחרת בא ואיננו, שמת אותו שאתה מתיירא ממנו. ונמצא מצטער על. צרת המחרת שלא תהא בעולמו. כי רוח מלפני יעטוף. הרוחות העתידות להבראות מעכבות את הקץ. ורישיה דקרא קא משתעי בגאולה, כי לא לעולם אריב. ואתם פרו ורבו. בתריה דתרוייהו כתיב. הילכך כמי שעשה שתיהן דמי. את הדמות. דמות של הקב"ה. ואין נאה מקיים. שאין אתה נושא אשה. חשקה בתורה. ורוצה היה להיות פנוי ולעמול בה יותר. אפשר לעולם שיתקיים ע"י אחרים. שהרי אפשר לעולם שיתקיים ע"י אחרים, שהרי יש הרבה עסוקין בפריה ורביה. תניא רבי אליעזר אומר. כדלעיל שמחליף רבי עקיבא ומעייל רבי אלעזר בן עזריה.
<h2>דף סד.</h2>
ובנים לא היו להם. דכתיב וימת נדב ואביהו וגו'. ויש מפרשים ובנים לא היו להם, דבנים לא היו לו בצלפחד כתיב, אבינו מת במדבר וגו'. אין זרעך אחריך. שאין ראיה. דילמא רשאי לבטל יותר אלא ששרה באתה מעצמה לתת לו שפחה אולי יבנה ממנה. מקץ עשר שנים. בא על הגר. והאי דלא נסיב לה בהנך שני עד שלא בא לארץ כנען, שהיו כמה שנים בפדן ארם. ללמדך שאין ישיבת חו"ל עולה מן המנין. דילמא משום עון חו"ל הם עקורים. לפיכך. הואיל וקא חזינן שישיבת חוצה לארץ [אינה] עולה מן המנין, דתלינן על כל דבר המונעה מן ההריון. וליליף מיצחק. ששהה עשרים שנה ולא נשא אחרת. עקור היה. ויודע שמחמת עצמו הוא, ומה יועיל כשנושא אשה אחרת. אברהם נמי עקור היה. כדלקמן. והיכי ילפינן מיניה. ההוא מיבעי ליה. כלומר יצחק עקור היה, וקרא ויצחק בן ששים שנה בלדת אותם לא יתירא הוא, דתימא להכי כתביה רחמנא דתילף מיניה שהיית עשרים שנה, דההוא מיבעי ליה וכו' אבל מקץ עשר שנים דאברהם, אע"ג דעקור היה, ילפינן מיניה. דאי לאו לדרשא, למאי הילכתא אשמועינן קרא מקץ עשר שנים. דאמר רבי חייא בר אבא. במגילה [י"ז ע"א]. לייחס בהן. לדעת שנותיו של יעקב, כמה שנים היה כשהלך לבית עבר וכשעמד על הבאר. והאי קרא דיצחק בן ששים שנה מייתי התם דילפינן מיניה דגדול ת"ת יותר מכבוד אב ואם, שכל אותן שנים ששימש יעקב בבית עבר לא נענש עליהם. דבשעה שנתברך יעקב מאביו מת ישמעאל דכתיב וילך עשו אל ישמעאל ויקח את מחלת בת ישמעאל אחות נביות, ממשמע שנאמר בת ישמעאל איני יודע שהיא אחות נביות. אלא מלמד שמת ישמעאל והשיאה נביות. וישמעאל נולד קודם יצחק שלש עשרה שנה. ויעקב נולד ליצחק לששים שנה, דכתיב ויצחק בן ששים שנה בלדת אותם. וכתיב ואלה שני חיי ישמעאל. נמצא יעקב כשנתברך מאביו בן ששים שנה ושלש שנים [וכו' אלא ש"מ י"ד שנין שהיה בבית עבר לא חשיב להו]. אלא לנוכח אשתו. אלא מלמד [ששניהם] עקורין היו. ויעתר להם מיבעי ליה. בשלמא אי אמרת תפלת יצחק על אשתו היתה, היינו דכתיב ויעתר לו כמו שהיה מיתפלל.
<h2>דף סד:</h2>
תחוללכם. חוללה אתכם. וצער לידה היה לה מכם. צור חוצבתם. נעשה לו זכרות. נקרת צור. כמו קורצים שחופרין בו בורות, ובלעז פיק. נוקרתם. נעשה לה נקבות, לשון ניקור, כלומר אני קריתי ושתיתי מים. אין לה ולד. קרא יתירא הוא דהא כתיב עקרה. לא שנו. דשוהה עשר שנים. שלשה עיבורים. על שלשה ולדות כ"ז חדשים לימי הולדות, וחודש לכל עיבור ועיבור לימי טומאה וטהרה, דאשה מתעברת סמוך לוסתה. אי נמי לרווחא דמילתא חשיב שתי שנים ומחצה ולא למחשב חדשים. ודוקא ג' דקסבר כמ"ד בתלתא זימני הויא חזקה. שלש פקידות. שהקב"ה פוקד את העקרות לשמוע תפלתן בראש השנה וגוזר עליהן הריון. דאמר מר בראש השנה. בפרק ראש השנה [י"א ע"ב]. להני כללי. דקאמרת כל הדורות של עכשיו שתי שנים ומחצה שהייתן. מכדי מתניתין. דקתני שנים. מאן תקין רבי. והא בימי דוד אימעוט שני דכתיב ימי שנותינו בהם שבעים שנה ואם בגבורות.
האי שמא לא זכה. אדלעיל מהדר דקתני יוציא ויתן כתובה, שמא לא זכה ליבנות ממנה. ודילמא איהי לא זכיא. ולא תטול כתובה. כיון דלא מיפקדא אפריה ורביה. כדלקמן, לא איכפת לה, ולא איענשא בהכי על עונותיה. הילכך בדידיה קיימא. איני והא אמרי ליה. אמתניתין קפריך דקתני נשא אשה אחרת, שמא לא זכה להבנות ממנה ויזכה להבנות מן השניה. נסיב איתתא. אחריתי. קא מדחי ליה. דלא בעי למימר להו דנעקר. סוס כינתא. חולי העוצר השתן ואדם עקור הימנו. בארזא דבי רב. באילן שבית המדרש נסמך עליו. נפקא מיניה. דרך הגיד. כהוצא דירקא. ככף תמר ירוק. שתין סבי הוינן. תלמידים דרב הונא. החכמה תחיה בעליה. התורה תחיה את בעליה. בשביל החכמה לא ימית את עצמו לשהות את נקביו אלא יעשה כדי שיחיה, שהתורה והחכמה לחיים ניתנו.
שלישי לא. תינשא. שכבר הוחזקה להיות קטלנית. כרבי דאמר בתרי זימני הויא חזקה. מלה. בנה. ראשון ומת שני ומת שלישי לא תמול. ולד שלישי לא תמול. והא ודאי לא מתרצי. אלא כל חד מנייהו הדר ממילתיה ושביק שיטתיה וקם בשיטתיה דחבריה. והשתא ה(א)י מינייהו אחריניתא. איזו מן המשניות נשנית אחרונה דנסמוך עלה אמילתא דמר ודמר, בתרייתא עיקר דהדור בהו מקמייתא וקיימתא לית הלכתא כחד מינייהו לכל מילי. הכי נמי ניקום אמילתא בתרייתא דקם בה. אמר ליה לא תמול. אלמא מתניתין קמייתא אחרינתא, דהא מעשה בסוף ימיו של רשב"ג היה, מדקא מסהיד עלה רבי יוחנן שהיה אמורא וסוף התנאים והוא ראה את המעשה. אי אתיא שלישית נמי אמר. לא תמול. ומהכא לא תידוק לרבי שמעון דבתלתא זימני הויא חזקה ולא תרי. א"כ מאי אסהדותיה דרבי יוחנן. הא נמי קא חזינן במילתא. אלא כשהעיד על הרביעית, שני ושלישי אמר לה מולי. דאחיות מחזיקות. כשם שהאשה מוחזקת בשלש פעמים של עצמה, כך משפחה מוחזקת שלש פעמים, כגון הכא שאירע פעם אחת לכל אחת ואחת. ולעולם מהא לא משתמע הי מינייהו אמר בתרייא.
ה"ג כי אתא רב יצחק בר יוסף. ול"ג מאי הוי עלה. בכנישתא דמעון. מקום. יוה"כ שחל להיות בשבת. היה. איסורא. כדאמרינן במסכת שבת [קל"ז ע"א], קטן או חולה אין מלין אותו עד שיבריא. ואם חזקה בשתי פעמים והשלישית ניתן לידחות, הויא מילה שלא בזמנה ולא דחיא שבת. וסכנתא. סכנת הולד. סמך עלה אביי. על הא דרב יצחק דאמר משמיה דרבי יוחנן בתלתא זימני הויא חזקה. לחומה. ברתיה דאיסי בריה דרב יצחק בריה דרב יהודה חומה שמה. בנפשיה. הסכין עצמו. כלומר וכי יש לך אדם שיסמוך לדברי שום אדם בסכנת נפשות. אבין דסמכא. מה שאמר אבין משמיה דר' יוחנן יש לסמוך עליו. מה הטעם, אבין מצוי תמיד לפני ר' יוחנן, ואם חזר בו רבי יוחנן בשום דבר, תחילה היה שומע אבין, וחוזר היה גם הוא בו. אבל רב יצחק סומקא אינו מצוי לפניו כל שעה, ופעמים שהוא שומע דבר מרבי יוחנן ולמחר חוזר בו, והוא אינו יודע. סומקא. שערות אדומים. והוא גיחור דתנן בבכורות [מ"ה ע"ב]. לשון ראשי ל"א ישנו בחזרה. מחזר תלמודו תמיד. בנשואין. אי נימא דפליגי. דאירסה. השני ומת. אי נמי. נסבה וסליק לדיקלא ונפל ומת. למ"ד מעין גורם לא הוחזקה, שהרי לא מת מחמת חולי. ה"ג בעא (מר אסי) [מיניה מרב יוסף] הלכה. וכו' ואמר לי אין הלכה כר' שמעון. [אחוכי אחיך בי]. נדמה לי ששיחק בי. א"ל סתמא ופשיטנא לך. לא שיחק בך. סתמות דמשנה הן, יש שסתם כרבי ויש שסתם כר' שמעון דאיכא מילתא דמחזקינן ליה בתרי זימני ואיכא מילתא דבעינן תלתא זימני, משום הכי פשיט לך כמר וכמר כסתמי. נשואין הא דקאמרן. שסתם לו תנא דידן כרבי דקתני רשאי השני, שני אין שלישי לא. כונסין אותו לכיפה. אם חזר וחטא בשלישית, דמחזקינן ליה ברשיעא בתרי זימני שלקה.
<h2>דף סה.</h2>
קובעת לה וסת. לסמוך עליה להיות דיה שעתה. דתנן [נדה ב' ע"א] כל אשה שיש לה וסת דיה שעתה, ולא מטמאינן לה למפרע מעת לעת. ועוד דאם קובעת לה וסת והגיע זמן וסתה ולא בדקה טמאה דאורח בזמנו בא. ואינה מטהרת מן הוסת. אפילו נעקר פעמיים, שבדקה בשני וסתות ולא ראתה, ושינתה ראייתה ליום אחר שתי פעמים, אפילו הכי מחזקינן וסתה לכשיגיע, ואם לא בדקה טמאה דאורח בזמנו בא.
אדעתא דהכי לא גירשתיך. אילו הייתי יודע שאת בת בנים לא גירשתיך ונמצא גט בטל למפרע. מתקיף לה רב פפא. ואי מצי בעלה לבטולי גט בהכי דכי שתקא מאי הוי. אנן מי שתקינן. הא ודאי אדעתא דהכי לא גירשה. אלא מדשתקינן ודאי לא מצי לבטולי, דאמרינן [ליה] מספיקא [קא מגרשת לה] ולא אכפת לו בה וגמרת בדעתיך לגרשה. אלא. אי איכא למפטריה, הכי פטרינן ליה, דאמרינן ליה השתא הוא דאיבית, שחזרה לה להיות בריאה מחלייה. מינה. יודע אני שמחמתה היא שאין לי בנים ולא אתן כתובה. כל שכבת זרע שאינו יורה כחץ אינו מזריע.
<h2>דף סה:</h2>
אפילו בגו עשר. כשאנו באין לכופו להוציא, והוא אומר הפילה בתוך עשר ועדיין אין זמן להוציא, דתנן מונין משעה שהפילה. והיא אמרה לא אפלית. אלא עקרה אני. הוחזקה לנפלים. ויוציא ויתן כתובה, שמא לא זכה ליבנות ממנה. אפילה תרי. ולא אוציא. היא מהימנא. וכופין אותו. ולא שהיא תובעת להוציא, אלא שעלינו לכופו לקיים מצות פריה ורביה. לומר דבר הנשמע. דכתיב הוכיח תוכיח את עמיתך, להוכיח למי שמקבל ממנו. אביך צוה. ויעקב לא צוה, אבל הם אמרו שצוה מפני השלום. איך אלך. וכתיב ויאמר י"י עגלת בקר תקח בידך. הקב"ה צוהו לשנות. ואדני זקן. אמרה שרה לשון בזיון. וכשגילה הקב"ה לאברהם אמר למה זה צחקה שרה ואני זקנתי. ושינה בדבר מפני השלום. משמיה דרבי יוחנן. הלכה כרבי יוחנן בן ברוקה. אהדרינהו לאפייהו. דלא אמר רבי יוחנן מעולם וחילקו לו כבוד, ולא רצו להכחישו. ר' אבהו קרוב למלכות הוה. כדאמרינן בכתובות [י"ז ע"א] ובסנהדרין [י"ד ע"א] נפקי אמהתיה דבי קיסר לאפיה ומשרו רבא דעמיה מדברנא דאומתיה. עובדא הוה. והיא תובעתו לגרשה לפי שלא היו לו בנים. דאתאי לקמיה דרבי אמי. תבעה להתגרש. לא מיפקדת. ואם רוצה את לצאת אין לך כתובה. מסיבו דילה. בזקנותה מה תהא עליה. חוטרא לידה. בן שתשען עליו לעת זקנותה. ומרה לגבורה. ואם תמות יקברנה. צער לידה. שלא היתה יולדת אלא תאומים. כדאמרינן בנידה [כ"ז ע"א] יהודא וחזקיה אחי תאומי הוו. אחד מהם נולד לשבע ואחד לתשע. שנא מנא. החליפה בגדיה שלא יכירנה בעלה. מי מיפקדא אפריה ורביה. ואע"ג דכבר היו לו בנים כבר פסקינן הילכתא [לעיל ס"ב ע"ב] כר' יהודא דאמר היו לו בנים בילדותו יהיו לו בנים בזקנותו. איכו ילדת חדא כרסא. מי יתן שלא תישתי והיית יולדת עוד כרס אחד של שני בנים. שרגילה היתה לילד תאומים. דאמר כו' תלמודא קאמר הכי. אחי. תאומים. אחוותא. תאומות ובנותיו היו פזי וטזי. כפו את רבה ועשאה בת חורין. כדי שתהא מותרת לינשא לפי שלא היתה ראויה לינשא לא לעבד ולא לישראל. שהרי צד חרות וצד עבדות בה. ומדכפינן לרבה אלמא (מקפדא) [מיפקדא]. מנהג הפקר נהגו בה. לפי שלא היתה יכולה לינשא לא לעבד ולא לבן חורין היתה מפקרת עצמה וחוטאין בה, לפיכך כפו את רבה לשחררה. ולעולם לא מיפקדא.
<h2>דף סו.</h2>
אלמנה לכהן גדול. היא עצמה אינה אוכלת בתרומה כדאמרן בפירקין דלעיל [נ"ו ע"ב] וכן הבא על אחת מכל העריות או פסולות פסלה. וטעמא לקמן בפירקין [ס"ח ע"א] כי תהיה לאיש זר. כיון שנבעלה לפסול לה פסלה. והוא הדין לממזרת ונתינה או לאחת מכל העריות הנישאות לכהן, אלא לא בעי למיחשב כי רוכלא. הכניסה לו עבדי מלוג. כו' מה שהאשה [מכנ]סת לבעלה ושמה לו לקבלם באחריות כתובתה, כמו שכותבין ודין נדוניא דהנעלת ליה, והוא מוסיף כנגדן וכותב סך הכל קיבל פלוני עליו כך וכך קרי צאן ברזל. קרן קיים שאינו פוחת ונפסד, שאפילו מתו כולן אחריותו עליו לשלם לה כשימות או יגרשנה. ויש שמכנסת ממון הרבה ואינה כותבתן כולן בכתובתה ומשיירה לעצמה והן ניכסי מלוג. והבעל אוכל פירות והקרן קיים לה, ואם מתו או פיחתו פיחתו לה. ולשון מלוג כמו מולגין הראש [ביצה ל"ד ע"א] שמשיר השער והראש קיים, כך זה אוכל פירות והקרן קיים לה. לא יאכלו. לפי שהן שלה. והיא חללה. ובגמרא מפרש טעמא. הותירו. השביחו. אע"פ שהוא חייב במזונות. דהא מלאכתו קא עבדי, ומידי דהוה אשכירו ולקיטו דמזונותיהן עליו. לא יאכלו בתרומה. הואיל ואין הגוף קנוי לו. בת ישראל שניסת לכהן. אפילו עבדי מלוג שאינן שלו אוכלין, הואיל והיא עצמה אוכלת, דהוי קיניינו שקנה קיניין. וילפינן בגמרא דקנינו שקנה קנין אוכל. לא יאכלו. הואיל והיא מיפסלא מתרומה דבי נשא.
שנשא אשה קנה עבדים. או נשא או קנה עבדים. ת"ל וכהן כי יקנה נפש הוא יאכל בו ומנין לאשה. בת ישראל לכהן. שקנתה עבדים. מנכסי מלוג שלה או עבדיו של כהן. שקנו עבדים ועבדיו שקנו עבדים. גרסינן. ואם תאמר מה שקנה עבד קנה רבו ולמאי איצטריך לרבוינהו. משכחת לה כגון שנתנו לו לעבד מנה על מנת שאין לרבו רשות בו. וכהן כי יקנה נפש קנין כספו. קנין כספו קרא יתירא הוא ודרשינן דלהכי אתא. והכי משמע וכהן כי יקנה קנין כספו נפש. שעבדו יקנה עבד הוא יאכל בו. ובמתניתין נמי דהני קיימי עליה בלאו, מיהו קידושין תפסי ליה בהו וקנינו הוא. ומשני האוכל בתרומה מאכיל קנינו כמו כן. ואלמנה הואיל ואינה אוכלת אינה מאכלת. ערל. כהן ערל שמתו אחיו מחמת מילה ולא מלוהו. ומאכילין. כדתנן לקמן [ע' ע"א] הערל וכל הטמאים לא יאכלו. פומייהו כאיב להו. כלומר מחסרי תקנה נינהו, אבל עומדין הן להיתקן ולאכול. אבל זו שנעשית חללה אי אפשר לה בתקנתא. והרי ממזר. בת ישראל שנישאת לכהן וילדה בת והבת נישאת לממזר וילדה בן ומתה והבן קיים הרי אם אמו אשת כהן אוכלת בשבילו לאחר מיתת בעלה לפי שיש לה זרע מן הכהן כדתנן בסיפא דפירקא [ס"ט ע"ב] והוא אינו אוכל דזר הוא. והוא הדין דאי כשר הוה ונולד מישראל כשר אינו אוכל, ומאכיל את אם אמו. והאי דנקט לאותובי ממזר, משום דמתני' היא. קנין קא אמרינן. דלא מצינו קנין כהן שאינו אוכל ומאכיל. דהכי כתי' וכהן כי יקנה נפש וגו' הוא יאכל בו. אבל ממזר לאו קנין כהן הוא להכי מאכיל אע"פ שאינו אוכל. מדאורייתא מיכל אכלי. דקנינו שקנה קנין אע"פ שאינו אוכל. הילכך אתי לאפקה. מתוך כך (תוציאנה) [יוציאנה] ולא משהי לה באיסורא. שמא תאכיל. עבדי מלוג שלה בתרומה. לאחר מיתת בעלה. אבל בעבדי צאן ברזל ליכא למיגזר מידי דתאכיל ואין בכך כלום. דשל כהן הן. דהא אמרי' לקמן דאי אמר בעל דמים אני נותן הדין עמו. ועוד יש לו בנים אוכלין משום בנים אין לו בנים אוכלין כו'. כדתני מתני' [ס"ז ע"א].
אלא מעתה בת ישראל שניסת לכהן לא תאכיל. עבדי מלוג בתרומה גזירה שמא תאכילם לאחר מיתת בעלה אלמה תנן במתני' בין עבדי מלוג בין עבדי צאן ברזל יאכלו. אלא אמר רב אשי. היינו טעמא דעבדי מלוג לא יאכלו משום דבאלמנה בת כהן עסקינן ששבה לתרומות אביה מתרומת בעלה. ואי אמרת יאכלו. אתייא לאורויי מעיקרא. באלמנותי ראשון מקמי דאינסבי ליה באיסורא לכהן גדול הוו אכלי עבדי דידי בתרומה דבי נשא. וכי אינסבי ליה. באיסורא הוו אכלי נמי בתרומה דגבראי משום קנין שקנה קנין. וסברא השתא. דמית גבראי. הדרי לי למילתא קמייתא. ואכלו עבדיי בתרומה דבי נשא ולא ידעא. והכי נמי אי גרושה כהנת היא אתייא לאורויי [הכי] (הכא). השתא שויתא לנפשה חללה. דזרה גמורה היא דמאיסור כהונה הוא דהויא חללה כדאמרי' בקידושין [ע"ז ע"א] הילכך עבדיה לא מצי אכלי מחמתיה כלל. אלמנה בת ישראל. לכהן דלא אתייא לאורויי דלא מצי למימר מעיקרא אכלי בתרומה דבי נשא. מאי איכא למימר. מאי טעמא לא אכלי עבדי מלוג הא לא גרעא מעבדו שקנה עבדים. לא פלוג. לא חילקו בין אלמנה לא[למנה]. והשתא לרב אשי ממזרת ונתינה או אחת מכל העריות שיש להן הוויה לכהן, עבדי מלוג יאכלו משום קנין שקנה בקנין, דליכא למימר בהו אתייא לאורויי. ואליבא דרבינא דאמר קנין אוכל ומאכיל כו'. אחת מכל העריות נמי לכהן כיון שאין אוכלין אין מאכילין.
<h2>דף סו:</h2>
שום. ניכסי ברזל ששמה לו בכתובתה, והיו בהן כלים ודבר המסויים, וכשיגרשנה ובאת לגבות כתובתה. היא אומרת כליי אני נוטלת. בדמי חוב גביית כתובתי. דמים אני נותן. והכלים צריכין לי. הדין עמה. שפיר קא טענה וכליה תטול. משום שבח בית אביה. דאין הדבר מתקבל שיהא שבח בית אביה כלים שהביאה מבית אביה ביד אחר, הילכך איהי שקלא להו בדמי כתובתה, ומשום חינה. תנן אלו הן עבדי צאן ברזל כו'. מדקתני הואיל וחייב באחריותן יאכלו ש"מ דידיה נינהו וקשיא למאן דאמר הדין עמה. הואיל וחייב באחריותן קתני. ולהפסידן הוא דקאמר דאם מתו מתו לו, אבל אי הוו בעין לעולם יד אשה על העליונה ונוטלת בכתובתה משום שבח בית אביה. ואי לאו דידיה נינהו. משום שחייב באחריותן מי אכלי בתרומה. והתנן ישראל ששכר פרה מכהן. דכהן מאכיל בהמתו בתרומה כדכתיב כי יקנה נפש בהמה במשמע, וישראל ששכרה מכהן שכירות לא קניא, ופרתו של כהן היא. ואם יש לו לישראל ת[רומה] שנפלה מבית אבי אמו. יאכילנה. במקום מזונות, שהוא חייב ליתן משלו. לא יאכילנה כרשיני תרומה. משום דשכירות לא קנייא וכל היכא דאיתיה לבהמה דישראל היא. והא הכא דכהן חייב באחריותה, דשומר שכר חייב בגניבה ואבידה, וקתני אין מאכילין כרשיני תרומה. ה"ג באונסיה ובכחישה וביתרת דמיה מי מיחייב. שוכר פטור מן האונסין אם מתה או נשבית. בכחישה. כחשה מחמת מלאכה דלאו לאוקומה בכילתה שאלה [ב"מ צ"ו ע"ב]. ביתרת דמיה. נתזלזלה מכמות שיכולין למוכרה בשעת שכירות. ואית דגרסי בתורת דמיה. והיא היא. מי מיחייב. אבל במתני' חייב בכל זה משום הכי יאכלו. הא. מתניתין. לא דמיא אלא לסיפא אבל כהן ששם פרה מישראל. בדמים כששכרה הימנו התנה עמו להחזירה לו בדמים הללו שאם תכחיש או תיאנס או יוזלו פירות בעולם יתן הדמים. יאכילנה כרשיני תרומה. הואיל וקיבלה באחריותו. ואע"פ שהוא מחזירה בעינה לבעלים אם תעמוד בדמים הללו, ונמצא שאין גופו שלו. וגבי עבדים נמי אע"ג דהדרי בעינייהו כיון דלענין אונסא וזולא ברשותיה קיימו (אם) [י]אכלו. בשילהי פירקין. גרסי' בת עינייני שבאו בסוף הדרשה. לשון אחר שישבו בסוף שורת התלמידים. לאיש. סימא הבעל את עין של אחד מהן יצא לחרות. אבל לא לאשה. אם סימתה עינו לא יצא לחירות. והוי כמזיק פרתו של בעל, ומשלמה לו מה שהזיקה משום דלאו דידה נינהו. ולא ימכור. שאם תגרשנה תטול כליה. מכרו שניהם. או זה או זה. בתשו' רבינו ר' גרשם נמצא כמו כן מכרו שניהם זה בלא זה. לפרנסה. אורחא דמילתא נקט. שאין אדם מוכר כלי תשמישו אלא למזונות. זה היה מעשה. שהיא מכרה בלא דעתו ומתה. ואמר. רבן שמעון בן גמליאל. הבעל מוציא מיד הלקוחות. דלא היתה מכירתה מכירה. כן שמעתי. אע"ג דתניא כותיה דרב אסי. הואיל ואשכחן אחריתי כרב יהודא מסתבר ההיא דרב יהודה משום שבח בית אביה ואיכא חינא.
פרסוה אמתנא. לשם תכריכין. קנייה מיתנא. תכריכי המת איסורי הנאה הן כהקדש, דגמר שם שם מעגלה ערופה. צאצנאי. והאמר רבא. זקני. אמר רב נחמן הלכה כרב יהודה. דשלה הן, והיכי אמר הכא קנייה מיתנא הא לאו דידיה הוא ואין אדם מקדיש דבר שאינו שלו. אמר ליה. רב כהנא. מי לא מודה רב יהודה במחוסר גוביינא. אע"ג דהדין [עמה] מודה רב יהודה דכיון דמיחסרי גוביינא הנך כלים כל כמה דלא גביתינהו לאו ברשותה קיימא אלא שיעבודא בעלמא אית לה עלווייהו, דהא אי נאנסו או נאבדו הוא חייב באחריותו. וכיון דברשות יתמי נינהו אתי הקדש דאקדשונהו יתמי ומפקע לשיעבודיה ויהיבי דמיה. ורבא לטעמיה כו' הקדש. דוקא קדושת הגוף כי האי גוונא. אבל קדושת דמים לא כדתנן [ערכין כ"ג ע"ב] מוסיף עוד דינר ופודהו. חמץ. נכרי שהלווה ישראל על חמצו אחר הפסח אסור בהנאה, דאתי איסור חמץ ומפקע ליה לשיעבודיה דגוי והוי חמצו של ישראל שעבר עליו הפסח ואסור בהנאה. והא דתנן בכל שעה [פסחים ל' ע"א] מותר בהנאה, מוקי לה התם בשהרהינו אצלו שנתנו ישראל בביתו של גוי [דההוא לא] מיחסר גוביינא. ושיחרור. ישראל ששיעבד עבדו לבעל חוב ושיחררו הרי הוא בן חורין, וחוזר בעל חוב וגובה (מ"ז) [חובו] ממקום אחר. ואחד נותנת דמים. משלה ונוטלת, דמה שהותירו הותירו לו.
<h2>דף סז.</h2>
בת ישראל שניסת לכהן. ויש לו לאותו כהן בנים מאשה אחרת. ומת והניחה לזו מעוברת לא יאכלו. אפילו עבדי צאן ברזל שלו. שהן ברשות היתומין בתרומה. מפני חלקו של עובר. לפי שעובר זה אע"פ שלא בא לאויר העולם יש לו חלק באותן עבדים ועבדיו אין אוכלין בתרומה, לפי שזר הוא במעי זרה. שהרי אמו אינה אוכלת עד שיוולד הוא, מאכיל את אמו. והואיל והוא זר וחלק עבדיו לא הוברר לא יאכל אחד מהם בתרומה, טעמא דר' יוסי משום ילוד מאכיל, איכא לאוקומה אפילו כשהיו לו לכהן בנים ממנה והניחה מעוברת. ונהי דעבדי מלוג שלה אוכלין בשבילה, שהרי היא אוכלת משום בנים שיש לה. אבל עבדי צאן ברזל של יתומים אין אוכלין, מפני שיש חלק לעובר בהן. ואע"ג שהוא במעי [אמו] אוכלת בתרומה דחשיבא ככהנת, אינו מאכיל לפי שאינו ילוד. דכהן ילוד מאכיל עבדיו ולא כהן שאינו ילוד. ה"ג שהעובר פוסל ואינו מאכיל. אם בת כהן לישראל היא ומת והניחה מעוברת ואין לה בן אחר פוסלה מלשוב לבית אביה כנעוריה. ואינו מאכיל. עבדי בת ישראל שניסת לכהן מפני חלקו כדפרישנא. ואמו נמי אינו מאכילה אם אין לה בנים אחרים מן אותו כהן, דשאינו ילוד אינו מאכיל. אחר שהעדת כו', אף בת כהן לכהן ומת והניחה מעוברת. אין העבדים אוכלין בתרומה. מפני חלקו של עובר. שהרי עבדיו הן ואינן אוכלין אלא בשבילו. והוא אין בו כח להאכיל מפני שאינו ילוד. והשתא לא ידעינן אי הנך רבנן לפלוגי עליה דר' יוסי אתי, דר' יוסי לא אמר אלא בבת ישראל לכהן ומשום עובר במעי זרה זר הוא. אבל בבת כהן לכהן לא, ואתו רבנן למימר אף בבת כהן לכהן משום דשאינו ילוד אינו מאכיל. או דילמא לפרושי למילתיה אתו.
לעובר במעי כהנת. בת כהן לכהן והניחה מעוברת, דאי אמרת משום זרות ליכא, ואי משום שאינו ילוד איכא. מיתיבי אמרו לו כו'. ממתני' ליכא לאותובוה דאימר רבנן לפרושי למילתיה דר' יוסי אתו. היינו דקאמר זו שמעתי. שלא יאכלו משום דעובר במעי זרה זר הוא. וזו לא שמעתי. אלא אוכלין דהא במעי כהנת הוא. ואינו (זה) [זר]. היא היא. חד טעמא לתרוויהו דאינן אוכלין משום דאינו ילוד. זו דברי ר' יוסי. דקסבר עובר קנה. וחייש לחלקו של עובר. יש לו בנים. אחרים לבד עובר זה. אוכלין. העבדים. משום בנים. העובר לית ליה זכייה. משום אחין. אחי האב הראוין לירש. בשביל משפחה. שאין לך אדם מישראל שלא יהיו לו יורשים. וכל זמן שלא נולד העובר זוכה הקרוב לירושת כהן ואוכלין בגינו. זו דברי ר' יוסי. מכלל דלא סבירא ליה לשמואל דעובר אית ליה זכייה. בגדתאה. בעל אגדה. ל"א שם מקום. בי עשרה. כדי לפרסם הדבר. אלא זו וסבירא ליה מאי קמ"ל. בהא דקאמר זו דברי ר' יוסי אבל חכמים אומר' כו'. לימא הלכה כר' יוסי. ומשני הקמ"ל דפליגי רבנן עליה. מפי שמעיה ואבטליון. לא ששמע מפיהם שהרי לא ראה אותם מעולם, ששמעיה ואבטליון מתנאים הראשונים היו שנחלקו בסמיכה [חגיגה ט"ז ע"א] ור' יוסי תלמידו של ר' עקיבא למטה מהם הרבה. אלא משמם היה מעיד(י). והודו לו. אלמא לא פליגי עליה. מי קתני וקיבלו, דמשמע דקבעו הלכה כמותו.
הניח בנים. הכהן ולא הניחה מעוברת. אלו ואלו. עבדי מלוג ועבדי צאן ברזל אוכלין, עבדי מלוג אוכלין בשבילה שהיא אוכלת. ועבדי צאן ברזל אוכלין משום בנים. הניחה מעוברת. ולא הניח בנים והיא בת ישראל. אלו ואלו אין אוכלין שהעובר אינו מאכיל את אמו ולא את עבדיו עד שיהא ילוד. אמו משום דכתיב ויליד ביתו הם יאכלו בלחמו וקרינן יאכילו בנידה [מ"ד ע"א], עבדיו אי משום עובר במעי זרה זר הוא, אי משום שאינו ילוד אינו מאכיל. הניח בנים. ממנה. והניחה נמי מעוברת עבדי מלוג. שהן שלה אוכלין כמוה שאין לעובר חלק בהן. הבת מאכלת. לקמן מפרש לה. ה"ג זכרים יאכלו כולם נקיבות לא יאכלו שמא ימצא כו'. אם יש שם זכרים והיא מעוברת יאכילו עבדי צאן ברזל, דאין חוששין למיעוט שמא יהא עובר זכר, דהיינו מיעוט שכל היולדות יולדות מחצה זכרים ומחצה נקיבות, ויש שמפילות, סמוך מיעוטא דמפילות למחצה נקיבות, הוו להו זכרים הראוין לירש מיעוטא, ואין חוששין למיעוט אלא ארובא סמכינן והיא נקיבה ואין לה חלק, דאין לבת במקום זכרים כלום. ואם כולן נקיבות. שאין זכר ביניהן. לא יאכלו שמא ימצא עובר זכר כו'. וקא מתמה מאי אירייא שמא ימצא עובר זכר תיפוק ליה. דאי נמי הוי נקיבה פסלא דכיון דכל אותן שלפנינו נקיבות הן יש לעובר חלק בהן. ואפילו היא נקיבה. חדא ועוד קאמר. חדא מההוא. ועוד לא איצטריך מידי, דכיון דסבירא ליה אין חוששין למיעוט, ליכא לפרושי ליה הכי, ועוד קאמר דלא אפשר בתקנתא דשמא ימצא עובר זכר כו', דהא למיעוט לא חיישינן, ובתקנתא היא איפשר כדלקמן.
<h2>דף סז:</h2>
אין חוששין למיעוט. לשמא יהא זכר ויהא לו חלק בהן דבתר רובא אזלינן ורוב וולדות או נקיבות או נפלים כדפרישי' לעיל. דעבדינן להו תקנתא. דבוררין לו שאר נכסים לחלקו כדמי העבד, ונמצאו עבדים כולן מגיעין לחלק הנולדים. אבל היכא דכולן נקיבות לא מצינן למיעבד תקנתא, שמא יהא העובר זכר והכל שלו. יתומים. קטנים. שבאו לחלוק מעמידין להם אפוטרופוס. לכל אחד ואחד. ובורר. אפוטרופוס לחלקו חלק יפה. הגדילו. היתומין. יכולין למחות. ומהניא חלוקה לפירי דעד מחאה. הגדילו אין יכולין למחות. והשתא אליבא דרב נחמן דידיה איפשר בתקנתא דהא אין יכולין למחות. הילכך זכרים יאכלו, ולא חיישינן לחלקו של עובר, מאחר שביררו חלקו. לימא דרב נחמן תנאי הוא. מדקאמר ר' שמעון זכרים יאכלו משום תקנתא דרב נחמן, מכלל דר' ישמעאל בר' יוסי דאמר הבן אינו מאכיל אפילו בתקנתא קא אמר, אלמא לית ליה לרב נחמן ואינו רשאי לחלוק עד שיגדל. לא דכולי עלמא אית להו דרב נחמן. ואי עביד להו תקנתא הכי נמי אפילו לר' ישמעאל אכלי. והכא בדלא עבוד תקנתא פליגי. וקאמ' ר' ישמע' יאכלו דלא חייש למיעוט ותנא קמא חייש למיעוט.
<h2>דף צה:</h2>
ובגיליון התוספות ד"ה אלא כתוב, ופירש ריב"ן דהשתא לא שייך למיפרך מידי. דדווקא מעיקרא שהיה סובר דאיסור קל היינו איסור לאו בעלמא, והוה מהדר לשכוחי איסור קל ממש, הוה שייך למיפרך. אבל השתא דמוקי אפילו באיסור אשת איש שהוא חמור מאחות אשה שהיא חייבי מיתות ב"ד. ומ"מ קרי ליה איסור קל משום שאינו אוסרה כל ימיה. והאי צד עדיפא ליה כיון שקל כל ימיו שיש לה היתר בחיי אוסרה. הילכך לא שייך למיפרך מידי. ואפילו יש לה כמה חומרות באשת איש יותר מאחות אשה אפילו הכי שייך שפיר למיעבד ק"ו שתיאסר אשתו מחמת שכיבת אחותה, הואיל ואשכחן באשת איש דנאסר האוסר אע"פ שאפשר להיות לה היתר בחיי אוסרה מאיסור חמור שבה.
<h2>דף קב:</h2>
בפירוש רש"י הארוך. מי כתיב חַלֵץ להם, דמשמע שחלצו ממנו המנעל, כמו החולץ ליבמתו החץ מהם כתיב, שחלץ מהם המנעל, כמו החולצת מן הקטן. דאילו יבמה שחלצו מינה אחין המנעל וכו'. ע"כ.
